הפוסט שנשכח

כפי שכבר חלקכם שמתם לב, יום שבת 15/10, נשמט מהסדר של הפוסטים. כנראה שהמחסור באינטרנט מסודר, וגם קצת העייפות, גרמו לי להתבלבל. הפוסט אכן נכתב, ואפילו באותו יום - אך לא הועלה לפי הסדר הנכון. אז הנה הוא, יום שבת 15/10:

הבוקר התחיל בפארק הקראוונים של מתחם "רובי'ס אין". לי המקום זכור כמוטל דרכים גדול ויפה, והוא אכן כזה, אבל ממש לא רק. יש בסמוך יש גם פארק קראוונים גדול ויפה, וגם מתחם אוהלים שאפשר להשכיר בו אפילו אוהלי טיפי אינדיאנים.

קמנו ויצאנו בלי ארוחת בוקר, רק קפה. נסענו הישר לכיוון העיירה פייג' אשר באריזונה. הנסיעה ארכה כשעתים כאשר באמצע עצרנו בעיירה קטנטנה בשם קאנאב, והכנו ארוחת בוקר מאוחרת. נכנסנו לחנות מזכרות שמתהדרת במוזיאון המתמחה בתצוגות מימי הסרטים הגדולים – בעיקר מערבונים. לא משהו, אבל משעשע. המשכנו בדרכנו לפייג', כאשר בדרך נפרש מסביבנו הנוף האופייני של רמת קולורדו. כאילו נכנסנו לתוך מערבון בעצמנו. ערבה גדולה, מכוסה בצמחייה נמוכה, וברקע הרים אדומים ושטוחים. ממש חיכיתי שתיכף יקיפו אותנו אינדיאנים על סוסים וינסו לחטוף אותנו..

אגם פאוול התגלה מיד לאחר חציית הגבול של אריזונה, ביחד עם העובדה שפתאום חזרה הקליטה הסלולרית. נסענו מעט לאורכו, ונכנסנו לאיזור התיירותי הנקרא וואהוויפ. יש באזור פארק קראוונים גדול, כמובן שגם מוטל, ומרינה ענקית עם סירות וסירות-בית מכל הסוגים. ביררנו בעניין הנקום בפארק הקראוונים, אבל מכיוון שהיה עדיין מוקדם, המשכנו הלאה עד לסכר גלן.

ביררנו בעניין הסיורים, והחלטנו לקחת סיור בשעה 15:30, שהקדמנו אותו לאחר מכן שעה אחורה. ארוחת צהריים זריזה, וקצת טלפונים לארץ. אנחנו סקרנים לדעת מה קורה בארץ בעניין גלעד שליט. נקווה שביום שלישי, יהיה לנו אינטרנט...

נכנסנו לסיור, והמדריך שלנו דון בראוור, הוא אדם מבוגר, בן 79 שלקראת סוף הסיור דיברנו איתו על ישראל. אבל לא נקדים את המאוחר. הסיורים הם רק בקבוצות קטנות של עד 20 איש, ההולכים עם מדריך ואיש ביטחון. אסור להכניס תיקים בכלל, אפילו לא פאוצ'. כולנו עם בקבוקי מים ביד, וקצת כסף בכיס. אנחנו הולכים עם המדריך דון על הסכר, ומהופנטים מהמראות שנגלים לנו. הסכר הזה הוא ע-נ-ק! את האישור לבנייתו קיבל הקונגרס כבר בשנת 1956, אבל לקח עוד 4 שנים עד שהתחילו לבנות אותו בפועל. הבטון שהיה צריך בשביל לבנות את הסכר יכול להספיק לבניית דרך מהירה בין פניקס לשיקגו. הסכר עוצר את המיים שמגיעים מהקולורדו, ומייצר בעזרת טורבינות חשמל המספיק לכמיליון וחצי איש. חלק גדול מהמים חוזרים לנהר, וחלק משמשים לחקלאות ולתעשייה. פרויקט מדהים.

העיירה פייג', נבנתה על מנת שתשמש מקום מגורים לבונים ולעובדים של הסכר, בו עובדים כמאה איש. המדריך שלנו עבד בסכר כמהנדס חשמל, ומתכנן מעגלים חשמליים במשך שלושים שנה, ועכשיו כשהוא פנסיונר, הוא משמש כמדריך למבקרים במקום. הוא סיפר לנו שהוא יודע מעט עברית, בעיקר:"בוא נלך", וגם כמה אותיות של האלף-בית. הוא ואשתו הגיעו למקום לפני כשלשושים שנה עם אבעה ילדים, ומאז נולדו להם עוד חמישה. כן, יש לו תשעה ילדים ועשרה נכדים. הוא שמח מאוד להראות לנו תמונות שלהם, ולספר כי בנו הבכור הוא רופא בפניקס, וכי הילדה הצעירה ביותר שלו עדיין בקולג'.

היה מעניין מאוד, וחזרנו לאזור חניון הקראוונים, מיד לאחר שהצטיידנו בסופר הענק סייפווי. בחניון שמענו עברית לא רחוק מאיתנו, וניגשנו להגיד שלום. הסתבר שהמשפחה שפגשנו, כבר הספיקה לפגוש את אורן במכבסה (הוא עבד קשה אתמול...) וכבר ידעו מי אנחנו, וביקשו להיות לידנו. לגיא וסיגלית שני בנים בני 9 ו-7, עידו ועילאי. הוזמנו אליהם לקפה אחרי ארוחת ערב, ובילינו ערב שלם של חוויות קראוונים, והרבה דיבורים על גלעד שליט. גל והבנים, שיחקו בקראוון בכל מיני משחקים, ועומר הצטרף אליהם להשתוללות כללית.

קבענו לקחת אולי סירה לשיט באגם למחרת בבוקר, והלכנו לישון. מקווים שהלילה יהי פחות קר...