פילי ים וכפפות ורודות

יום אתמול (29/9) התחיל כאמור בגילוי הסלע הענק ממולנו בחוף של מורו ביי. כך התחלנו את הנסיעה לאורך החלק היותר הררי ומבותר של כביש מספר 1. אני נהגתי רוב שעות היום, והתחלתי להרגיש יותר בטוח עם המפלצת – ז"א הקראוון. הנסיעה היא ממש כמו ברכבת הרים, לכל אורכה עליות וירידות וגם גשרים ענקיים מעל ואדיות. רוב היום אנחנו רואים את האוקיינוס משמאלנו, והמראה מרהיב.

אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מושקעת (חביתות, טוסטים וכ"ו) במפרצון קטן מול הים. מיד לאחריו אנחנו מגיעים לנקודה שנקראת פיידרס בלנקס (בספרדית) Piedras Blancas, שהוא מקום מושבם של פילי הים. החוף מלא בהם, כאשר הם רובצים האחד על השני, מתקוטטים, נובחים, ובאופן כללי נראים כמו טלנובלה של פילי ים. חיה מדהימה! חלקם ענקיים ממש, והמון אנשים עוצרים שם, מצלמים ומשקיפים על הים.

משם יצאנו שוב לכיוון פארק ג'וליה פייפר ברנס. חנינו בחנייה שאינה מיועדת לקראוונים, אבל כבר השתפרנו, ואנחנו כבר מסתדרים עם הגודל הזה. אחד מכוון – בד"כ אורן – והשני נוהג ומחנה, או יוצא מהחנייה.

אין כאן אף אחד בשמורה, וכולם משלמים בכניסה 10 דולר, ומניחים במעטפה בתיבה מיוחדת.  אף אחד לא חושב לא לשלם. אמריקה, ורסנו..

הפארק הזה מיוחד מאוד, ואחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לראות את המפל הענקי שזורם ישירות לחוף, ונשפך לים. כמובן שהמחשבה שעוברת לי בראש היא – "לא חבל?", אבל באמריקה לא חסרים מים כנראה, ומפל לא גדול שנופל לים, הוא לא סיבה להזעיק את חברת מקורות.

בחנייה של הפארק אנחנו מכינים בזריזות ארוחת צהריים, ויוצאים שוב לדרך. הדרך לכרמל עוברת בזריזות, ואנחנו עוצרים להצטיידות בסייפווי. שירי באה לעזור לי, וכמו בארץ קניות עם שירי יוצאות קצת יותר ארוכות ויקרות, ובעיקר עם המון דברים שלא ממש התכוונתי לקנות. המבחר הוא עצום, ויש כאן כמעט כל אוכל מוכן שתחשבו עליו.

גולת הכותרת של הקניות היא שנזכרתי בשנייה האחרונה שצריך גם כפפות גומי לריקון הביוב. שירי אומרת שהיא זוכרת איפה היא ראתה כאלו ורצה להביא. היא חוזרת עם זוג כפפות ורודות מקושטות בפרחים, ואני לא מצליחה להתאפק וחוטפת התקף צחוק ממש מול הקופאית, שלא מתרגשת מאיתנו. אורן יהרוג אותנו! איך הוא יצא החוצה עם כפפות כאלו?

בקיצור, נוסעים לחפש את פארק הקראוונים. לאחר התברברות של הג'י.פי.אס, אנחנו מגיעים למונטריי, ומחליטים לחזור בחזרה לכרמל, כדי להישאר בחניון קראוונים יותר יפה. אנחנו מגיעים די מאוחר, ומחנים במקום מאוד עמוס, אבל יפה מאוד, שיושב בתוך יער. איש גרמני מבוגר עוזר לנו לחנות, ובאיזשהו שלב הוא מוציא אותי מהאוטו (!) ופשוט מחנה במקומי במומחיות. הי! גם אני יכולה!.

הערב נגמר בארוחת סטייקים מצוינת – שאנחנו חייבים לשירי, עוד מהיום הולדת. מחר נוסעים לאקווריום של מונטריי, ומשם לסאן פרנסיסקו. לילה טוב!

ממליבו למורו ביי בתוספת התברברויות

היום יום חמישי 29/9, וקודם כל נדווח על אתמול, יום רביעי – ערב ראש השנה.

התחלנו את היום לאחר לילה ראשון בקראוון, בשעה 6:30 בבוקר. שיפור לעומת יום קודם שבו קמנו כולנו ב-4:30... יום ערפילי ומעט גשם דק, אבל ממש לא קר.

לאחר ארוחת בוקר נינוחה, התחלנו לארגן סוף סוף את הקראוון ולראות מה נמצא איפה. יש אומנם מקומות רבים לאחסון, אבל חייבים לארגן את זה כך שלכולם יהיה נוח.

בביבות 9:00 יוצאים לדרך, כאשר פנינו מועדות אל סולוונג, ובסופו של דבר התוכנית היא להגיע אל מורו ביי, לחניון ליד הים.

לאחר נסיעה בכביש 101 / 1, ליד עיר שמצפון ללוס אנג'לס שנקראת אוקסנרד, הבנו שהג'י.פי.אס מבלבל אותנו לגמרי, ושהמפה היחידה שיש לנו, לא עוזרת בכלל. ישראלים טובים עוצרים ברמזור ושואלים כל מיני אנשים איך מגיעים – אבל לא מבינים שום דבר מהתשובות. מה עושים? איך יוצאים מכאן בחזרה לכביש 1? אורן פשוט מחליט להיכנס לחנות של אופניים, ולשאול. הוא מקבל הסבר מצוין, ומספר דקות לאחר מכן, אני רואה סניף של טריפל איי, ונכנסת אליו בכל זאת, לשאול.

אז זהו אנחנו כבר על הדרך לאחר קבלת מפות וכל מיני ספרים מטריפל איי, ונוסעים במרץ לסולוונג.

הנהיגה לא פשוטה, אבל אנחנו כבר מאופסים ודי מהר אנחנו בסולוונג. הדבר הראשון שאנחנו עושים, זה ללכת לאכול, ולאחר מכן סיור בעיר. יותר נכון רחוב אחד שבאמת נראה כמו בדנמרק. הכול מאוד מצועצע וצבעוני, והאמצע העיר –שוק. אח"כ אני אצטער על כך שלא קניתי עגבניות.

נכנסים למוזיאון הנס כריסטיאן אנדרסן לחצי שעה, ומיד ממשיכים הלאה. לאחר התערבות (אני אומרת שלא נגיע למורו ביי לפני החושך, ואורן אומר שכן.. אורן ניצח) יוצאים לדרך. הדרך מתמשכת ובין גשם וערפל, ושמש חזקה שיוצאת פתאום.

הג'י.פי אס. לא טועה ומביא אותנו היישר לחניון קראוונים ליד החוף. חוף? ליתר דיוק שטח ענק חולי מכוסה בהמון צימחי ים משונים, ואת הים עצמו בקושי רואים, הכול מכוסה ערפל. מראה מוזר ומעט חללי.

למחרת, אנחנו מתעוררים ומבינים שכל הערפל שנעלם בינתיים, מגלה מולנו את הסלע הענק של מורו ביי, שבאמת נראה כמו הר ענק שצמח פתאום מתוך הים בקרבה מוזרה לחוף. לא סתם המליצו לנו על החניון הזה.

החוף מלא בשחפים ועוד כל מיני ציפורי ים משונות, ולאחר סיור בוקר קצר, יוצאים שוב לדרך.

ועל כך בפוסט הבא..

קראוון, חושך ו..יום הולדת

קודם נעדכן שכרגע אנחנו במורו ביי בחלקו הדרומי של כביש מספר 1. אני מעדכנת לאחור על היום השני שלנו בטיול 27/9.

היום התחיל בכך שכולנו היינו ערים כבר בשעה 4 בבוקר – בחוץ, מן הסתם, חושך מצרים. אנחנו הגדולים מחפשים קפה בנואשות, והשאר מחפשים איך להעביר את הזמן, עד שזה יהיה חוקי לצאת החוצה לטייל.

היום יום הולדת של שירי, ונורא רצינו לעשות משהו משמעותי – מסעדה או משהו כזה. מצד שני, אתמול התקשרנו לחברת הקראוונים והם הודיעו לנו שהקראוון יהיה מוכן רק בין 14:00 ל-14:30. ממש התעצבנו כי זה מקלקל לנו את התכנונים.

אז מה עושים הבוקר? חוזרים לשוק האיכרים ולגרוב כדי לאכול ארוחת בוקר. בשעה 8 ורבע, כבר ישבנו בדיינר אמריקאי טיפוסי והתלבטנו בין לחם מטוגן מלווה בסירופ מייל ונקניקיות (!) או פנקייק מלווה בסירופ מייל ונקניקיות (!) – החלטות קשות מאוד.

המשכנו לטייל והחלטנו לנצל את הזמן לקניות ראשונות – קיי מרט זהו בית כלבו זול שרוב הבגדים בו אומנם נראים בסגנון של ג'יסר א זרקא, אבל יש לא מעט מציאות. יצאנו עם כמה דברים, ובעיקר עם מים.

אנחנו שתייני מים לא קטנים, ואחרי שביזבזנו כל כך הרבה כסף על מים במסעדות קנינו ארגז של בקבוקים ב-4 דולר.

לקרוז אמריקה הגענו קצת אחרי השעה 14:00, וגילינו שהקראוןן שלנו כבר מוכן. רכב חדש משנת 2011 עם פחות מ-20000 מייל. נראה מצוין, ללא שום תקלות. אבל אנחנו גם פחדנים וגם ממושמעים, כך שהרשימה של דוד פרנקל מפורום צפון אמריקה יוצאת מהתרמיל ומייד אורן מפגין בקיאות לא נורמלית בכל החיבורים וההתאמות.

יוצאים לנסיעה ראשונה, ואני נוהגת. פחד אלוהים! מעולם לא נהגתי בכזה רכב ענק וכבד. ולמרות שקראתי על זה המון, זה ממש ממש מפחיד. אני יודעת שצריך להתרגל, אבל ההתחלה לא פשוטה.

בהמלצת הצוות של קרוז אמריקה, אנחנו נוסעים לוול מארט הקרוב. כולנו כבר גוועים מרעב. טוב, אין ברירה ונכנסים למקדונלד. מיד לאחר מכן, ממשיכים בקניות – המקדונלד כפי שהבנתם, הוא ממש בתוך החנות. המקום הזה ענק, ואנחנו כבר עייפים – אבל אין ברירה, חייבים להצטייד. איכשהו אנחנו בוחרים כל מיני דברים, חלקם מוכרים, וחלקם ממש לא. הדבר הכי מדליק זה שמצאנו חומוס של סברה. סברה זה של שטראוס למי שלא יודע. הטעם קצת שונה מישראל, אבל מוצלח יחסית.

לאחר גמר ההצטיידות אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון מליבו, למצוא פארק קראוונים מסוים. הנסיעה איטית מאוד וכולם כבר נרדמים מאחורה. לאחר המון זמן של נסיעה די מפחידה וקצת התברברויות, אנחנו מגיעים בשעה 21:00, בחושך מוחלט לפארק קראוונים נחמד. ליאור – ניסינו להגיע באור, אבל לא היה לנו שום סיכוי..

בסיכומו של דבר, לא ממש חגגנו לשירי – רק מתנה ונישוקים וחיבוקים, ננסה לפצות על כך מחר.

ערב יום שני - בוקר ראשון באל.איי.

הגענו!
שנה של תכנונים, בירורים, תחקירים וקריאת חומר אינסופית מסתכמים בבוקר ערפילי בלוס אנג'לס.
לאחר יומיים של ציפייה האם עובדי הרכבת ישבתו או לא, האם הסבלים היקרים בנתב"ג "ירימו כוסית" או סתם יעבדו לאט - הגענו לנתב"ג והמראנו לפי התכנון, ללא שום עיכוב.
הטיסה עברה במהירות יחסית, למרות שישנו ממש מעט, והאוכל היה די על פנים. מה קורה באל על? הבטיחו את שגב משה בתור שף, וקיבלנו סנדביצ'ים די עלובים... לא נורא, שרדנו.
מונית לחמישה ואנחנו תוך חצי שעה במלון שלנו הקרוב לשוק האיכרים באל. איי.
השיקול היה לקחת מלון שאפשר ממנו ללכת ברגל לאיזשהו מקום, מבלי להתאמץ יותר מידי, ובעיקר מבלי לשכור היום אוטו. המלון די בסיסי, אם כי החדר ממש גדול, ומספיק בהחלט לחמישתנו. יש גם בריכה, אבל לא נראה לי שלמישהו יש חשק לזה.
מחר בבוקר לוקחים קראוון, והיום רצינו לנוח ולהתגבר קצת על הג'טלג.
נלך אח"כ לסיור בגרוב (אזור קניות נחמד) ובשוק האיכרים, וננסה היום "לסחוב" עד כמה שנוכל.
ובכן, יצאנו לטיול בסביבות 11 בבוקר, כשהמטרה היא ללכת לשוק האיכרים. השוק נמצא כרבע שעה הליכה מהמלון. די חם פה, כמו בישראל.
הגענו לשוק הוותיק שקיים כאן משנות השלושים של המאה הקודמת, והוא ממש מדליק. לאחר שיטוט קצר, מחליטים לאכול. גל ועומר פיצה ושירי אוכל תאילנדי. אנחנו מתלבשים על סלט עם שרמפס וג'מבו שרימפס עם אורז. ממש מעולה.
מאוחר יותר אנחנו חוזרים לסיבוב של גלידה.
בשעה 15:00 אנחנו חוזרים למלון, לאט לאט כולםפשוט נופלים ונרדמים, אני מחזיקה מעמד עד רבע לשמונה, ונרדמת אחרונה.
אם יהיו תמונות מעניינות - נפרסם מאוחר יותר.

הכנות אחרונות

את הקטע הבא כתבתי כבר ביום שבת שעברה:

אז זהו, אנחנו שבוע לפני הטיסה. למעלה, על המיטה שבחדר עבודה (סוג של מחסן, בעצם) יושבים להם במרוכז כל הצ'ימידנים, התרמילים וכבר חלק מהציוד שצריך יהיה להיכנס לתוכם. חלק מבגדי החורף כבר מסודרים בערימות, ומוכנים להיכנס לתיקים.

תיקי תרופות (כן, יש שניים כאלו – לפיזור סיכונים) כבר מסודרים ומאורגנים. לא שכחנו כלום. אני יודעת שיש בארה"ב הכול. אבל לרוץ לחפש בית מרקחת בשביל פלסטר או טבלית מציצה לכאב גרון, נראה לי בזבוז זמן.

גם השלב של ההתארגנויות הגדולות מאחורינו. יש לנו sim אמריקאי לכל אחד מהטלפונים שלנו. אנחנו נתחבר לרשת varison האמריקאית. נקווה שלא נגלה שאין כ"כ כיסוי. החלטנו לעשות חבילות גדולות יחסית, בעיקר בגלל העבודה. ייתכן מצב שבו יהיה צורך בהרבה שיחות, ולא כדאי להרגיש לחץ בעניין. ברור לי, שמי שייהנה מזה זה המשפחות שלנו, שבמחיר שיחה מקומית יוכלו להתקשר אלינו ללא הגבלה. מי שרוצה פרטים על העסקה הזו מול חברת "סים-זול" – חברה מבני ברק, שיישלח אלי מייל.

היום יום שבת ועכשיו 16:00 אחה"צ. הכול כבר ארוז, חוץ מכמה "זנבות". הורדנו הכול לסלון – כדי לעשות לנו סדר בעיניים.

מחר בבוקר, יבואו מ"הום צ'ק אין" של אל על, לקחת את כל המזוודות, וכך נישאר עם 5 תרמילי גב בלבד לסחוב. כמובן שהכנתי חטיפים ומסטיקים וצ'ופרים לטיסה. זה שאסור להעלות לטיסה יותר מבקבוקים של 100 מ"ל מים, יגרום לנו כמובן לבעיה גדולה – כי אנחנו שתייני מים רציניים. נראה אולי נצליח לשכנע אותם לאשר לנו קצת יותר מזה.

בינתיים גם עובדי רכת ישראל גורמים לנו לצרות, כי חשבנו שאין יותר פשוט מללכת ברגל לרכבת, רק עם תרמילים על הגב – אבל כרגע מסתמן שלא תהיה ברירה, אלא להזמין מונית ל-5, שזה גם מסובך להשיג, וגם יקר, כמובן.

נעדכן בהמשך, אולי אחרי שכבר ננחת בלוס אנג'לס..

מדריכים, מדריכים ומדריכים

מדריכים, מדריכים ומדריכים

זה הזמן לפרגן לשבח ול...הדריך אתכם בנפלאות נושא ההדרכה.

הדבר הראשון שעשיתי לפני כמעט שנה כשהחלטנו על היעד ועל התאריך הכללי היה לקנות ספר. באותו הרגע היה דחוף במיוחד להחליט על שלד המסלול כדי שאפשר יהיה להזמין כרטיסי טיסה ואת הקראוון, כמובן. חשוב לציין שבמוטורהום, שם הזמנו את הקראוון התעקשו שנזמין קודם כרטיסי טיסה ורק אח"כ נסגור איתם על תאריכים בהתאם. מאוד רציתי לא לפספס את המחיר הנמוך שהוצע לי שם (2400 דולר ל-25 יום כולל מיילים ללא הגבלה וציוד אישי לכולם – כדאי, נכון?) ורצתי בטירוף לבנות שלד מסלול.

המדריך הראשון שקניתי היה ספרה של סיגלית בר, ארצות הברית למשפחות, מהדורה שלישית מורחבת ועדכנית. אז ככה – הספר מכיל מידע נבחר על כל ארצות הברית, ומסודר לפי יעדים, פארקים לאומיים, ולאחר מכן 10 מסלולים נבחרים.

היעדים והמסלולים מפורטים מאוד  ודי מותאמים לנו הישראלים. המלצות על איפה לאכול, מה לקחת איתכם לכל אחד מהפארקים, אפילו יש טיפים איפה כדאי לעשות פיפי בכל מיני מקומות...

בקיצור, מדריך מפורט לגבי כל אחד מהמקומות – אבל לא מקיף את כל ארה"ב אם זה מה שבדיוק חסר לכם.

לאחר התעמקות בספר הלוך וחזור בניתי את המסלול, תוך היעזרות במפות שמצאתי באינטרנט – בשלב הזה עוד לא התחלתי להתעסק עם גוגל מפס ( google maps ) ולא נכנסתי לחישובי זמני נסיעות יותר מדויקים – בינתיים הטיול הוא בצורת שלד.

עברו חודשיים, כבר כירטסנו את כרטיסי הטיסה באל על (הלוך ישיר ללוס אנג'לס, וחזור עם קונקשיין של שעתיים בניויורק) והקראוון כבר מוזמן – עכשיו מתחיל הזמן לרדת לפרטים הקטנים, שכולנו יודעים שאלוהים שוכן שם בדיוק.

כאן כבר הספר של סיגלית לא הספיק לי והלכתי וקניתי את ארה"ב מערב, בהוצאת העולם מסדרת מדריכי לונלי פלנט. הספר ערוך בדומה לכל מדריכי לונלי פלנט – למי שמכיר. ספר עבה מאוד שמכיל 720 עמודים, כתובים בכתב קטן וצפוף מאוד ללא תמונות. הספר מפורט מאוד ומכיל כמויות עצומות של מידע לגבי כל מקום כמעט במערב ארה"ב שיכול אולי לעניין מישהו. כאן לא לקחו צ'אנס ופירטו כל אתר וכל מקום אפשרי – מצד שני אף אחד לא מכסה בחודש – וכנראה גם לא בחודשיים כזו כמות של מקומות – אז צריך למצוא כאן את מה שספציפי לנו. מצד שני, מעניין מאוד וגם חשוב לדעתי לקרוא קצת מעבר למקומות שרק נהיה בהם. השכלה כללית זה טוב, וגם יש רעיונות חדשים.

בשלב זה אני כבר רשומה בפורום צפון אמריקה של אתר "למטייל", וכבר הספקתי לקרוא כמה עשרות סיכומי טיולים ובלוגים מכל הסוגים והמינים.

למטיילי קראוונים חשוב מאוד מידע ספציפי בכל מה שקשור לכך. מידע כזה כמעט ולא נמצא באף אחד מהספרים שלעיל – ואותו ניתן לשאוב בעיקר מהאינטרנט.

אז ככה לדוד פרנקל יש פלוג בתפוז אנשים - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1245475&r=1

והוא נותן שם כמויות עצומות של מידע בנושא קראוון וההתניידות בו. מומלץ בחום לכל מי שמתלבט אם לבחור בצורה הזו של הטיול.

גם הבלוג של ארז עזר לי מאוד: http://www.lametayel.co.il/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92+%D7%A9%D7%9C+elmo1

וגם סיכום הטיול של ערבה: http://forum.lametayel.co.il/forum_msg/th-1120990/start-0/

כל אלו ועוד המון אחרים, נותנים מידע ספציפי לגבי הצטיידות, קניות, פארקים והתנהלות בנסיעות ארוכות. חוץ מזה, למי שאוהב סיפורי מסע מרתקים ומשעשעים – ובעיקר מאוד מאוד ישראליים, יהנה מזה מאוד.

הספר האחרון שרכשתי היה סיפרה של נטע דגני, גם הוא מסדרת העולם, ארה"ב מערב – מסלולים.

הוא הספר הנוח והמסודר מכולם – וכנראה גם הכי מתאים לנו. ככה זה, מגיעים אל זה בסוף..

כרגע המסלול די תפור, והכי מצחיק – הוא השתנה רק בשוליים מלפני שנה. שלד הטיול לא השתנה בכלל, רק הפרטים הקטנים שבתוכו....

עברנו את אוגוסט ו..הופ אנחנו בספטמבר!

אז זהו, עברנו את אוגוסט שהיה חם מאוד מכל הבחינות. לא הרבה התקדם בחודש האחרון מבחינת הנסיעה, כי היינו טרודים יותר מידי בעבודה ובענייני החופש הגדול. אבל מיד כשהתחיל ספטמבר "נפלה" עלינו ההבנה, שזהו זה - הטיול מתקרב ויש עוד המון דברים קטנים וגדולים שצריך להכין.
אתמול פיניו מקום למעלה בחדר העבודה והתחלנו להניח בו את כל הדברים לנסיעה: תיקים, חומרי יצירה ופנאי שכבר הוכנו, מגבות מיוחדות שקניתי בהמלצתו של דוד פרנקל מהפורום, ועוד ועוד הדברים נערמים..
חשבתי, די מזמן - על שיטה שתעזור לי לארוז את הבגדים והחפצים של כולם, כך שהם גם יפוזרו בכל התיקים - מחשש לאובדן של תיק אחד, שלא יהיו בו כל הבגדים של אחד מאיתנו - אבל שיהיה לנו גם קל כשנגיע לארגן בחזרה את הכול בנוחות.
בקיצור, הכנתי שקיות בצבעים שונים: לגל בצבע צהוב, לעומר כחול, לשירי סגול, וכן הלאה.
אני מקווה שהרעיון יתגלה כחכם ולא כבאלאגן נוסף...
דבר נוסף הוא שהחלטנו בכל זאת ללון בלאס וגאס במלון למשך שני לילות, והזמנתי את מלון דזרט רוז. מלון סוויטות נוח שנמצא קרוב לסטריפ, במרחק הליכה של דקה אחת. המלון הוא ללא קזינו, ויהיה לנו בו סוויטה שהיא דירה עם שני חדרי שינה. קצת מנוחה מהצפיפות של הקראוון. אולי זה לא יפריע לנו לחיות בקופסה במשך חודש, אבל להיכנס למלון מאוד מרווח ונוח זה יהיה כיף בכל מקרה.
זהו בינתיים, עוד עדכונים בהמשך הימים הקרובים.