היום יום שני בבוקר, וכרגע אנחנו כבר לילה אחד בווגאס. אני מפרסמת את הקורות אותנו מהיומיים האחרונים, בשני פוסטים, אשתדל לעמוד בקצב - זה תלוי בקצב האינטרנט....

נסיעות ארוכות ורביעיות ירושלים

היום יום שבת 8/10. התחלנו את הבוקר לאט מאוד, ונהנינו מהפארק הנחמד שישנו בו. את הפארק מפעיל זוג מבוגר שגם גר בו. הם כל כך נלהבים לעזור, שהם ציינו בפנינו שאפשר אפילו להעיר אותם בשתיים בלילה! לפני שאנחנו יוצאים הם מציינים בפנינו שתוך כמה חודשים יהיו כאן גם חדר משחקים וחנות קטנה, ושכדאי לנו לבוא שוב. לא נראה לי שזה יקרה בקרוב, אבל לא אמרתי להם כלום... בקושי זזנו בסביבות 9:30, כשפנינו מועדות אל פארק הסקויה, לראות את העץ הגדול בעולם, ג'נרל שרמן.

הדרך קצת בילבלה אותנו, וגם במהלכה הבנו שהנסיעה לשם ממש לא קצרה. אנחנו עוברים בתוך אזורים חקלאיים נרחבים, מטעי תפוחים והרבה גפנים. זהו אזור עם הרבה יקבים, ובצידי הדרך גם רואים סטנדים למכירת פירות וירקות רבים, אסם התבואה של קליפורניה. בסביבות השעה 12:30 רק נכנסנו לכניסה הצפונית, שהיא בעצם הכניסה לפארק קינג'ס קניון, שהוא פארק צפוני לסקויה, שצמוד אליו מדרום. הגענו לאחר נסיעה ארוכה, שבמהלכה אנחנו שוב עולים גבוה מאוד, ולאורך הדרך אנחנו שוב פוגשים בהמון שלג בצידי הדרך. הדרך לא פשוטה ומפותלת מאוד. פתאום, דובים! בזריזות חוצים את הכביש אמא דובה בצבע חום וגור בצבע שחור, לא מאוד צעיר. אורן ואני שיושבים מקדימה צועקים – דובים, דובים! וכולם קופצים ומצליחים לראות אותם כשהם נעלמים תוך היער. לבסוף אנחנו מגיעים אל החנייה, ומשם ממשיכים ברגל. הדרך יורדת כקילומטר בצלע ההר, אבל השביל הוא שביל מסודר מאוד, ומלא מלא בתיירים מכל העולם.

מגיעים אל החורשה של הענקים, ופוגשים גם את הגנרל. הוא בהחלט מתאים לשמו, וקשה למדי לתפוס את הגובה העצום. רוחב הגזע בחלק התחתון הוא של 11 מטר! העץ הוא בן 2200 שנה, ודי מעניין לחשוב שבתקופת יוון ורומי הוא כבר היה כאן. הערה של עומר, כמובן. כמו כולם, אנחנו מצלמים ומצטלמים. מתחילים לעלות למעלה בחזרה לחנייה. בדרך יש שלט: "תעלו לאט, וקחו את הזמן שלכם – אתם בגובה של 2700 מ', והאוויר דליל". עכשיו אני מבינה למה כואב לי הראש, אבל כל האחרים לא מושפעים מזה. גל הולך ואוסף כל הזמן חתיכות קרח מהשביל, וטוען שהוא צריך להקפיא את המקרר. אפרופו חוכמות של גל, יש לו המצאה משלו – לחברת ההשכרה הוא החליט שקוראים כרוב אמריקה במקום "קרוז אמריקה".

ברגע שאנחנו יוצאים מהחנייה אנחנו מתחילים בעצם לרדת דרומה כשהמטרה היא ווגאס. הג'י.פי.אס לוקח אותנו בכביש מספר 245, שמתגלה כלא ממש מתאים לקראוון בגודל שלנו, כי הוא מאוד צר ומפותל. מצד שני, זה יום שבת והכביש די ריק והדרך היא דרך נופית ממש יפה, הרבה חקלאות וחוות קטנות שמציצות אלינו מצידי הדרך. אנחנו מתחילים את הנסיעה בלי ארוחת צהריים בשעה 14:45. נוסעים ונוסעים, ומתקדמים לאט מאוד. בסביבות 16:30, אנחנו עוצרים באיזה מקום בדרך שכנראה מגיש אוכל. יורדים לברר ומגלים דיינר אמריקאי טיפוסי, שמגיש בעיקר נקניקיות והמבורגרים, טוב נישאר – אין לנו זמן או כוח להכין עכשיו אוכל. אוכלים ממש מהר, וממשיכים בנסיעה. היעד היומי הוא העיר ברסטואו, שנמצאת כ-230 מייל מכאן. לברסטואו כבר לא נגיע היום, כי בשעה 20:30, אנחנו עוברים את בייקרספילד וכבר לא מסוגלים יותר לנסוע. אורן, יש לציין, כבר נוהג כמה ימים רצוף, ואני מנווטת עם המפות והג'י.פי.אס. עכשיו הוא כבר ממש עייף, וברגע שאנחנו עוברים את העיר אנחנו מוצאים בצד הדרך מקום לחנות להלילה.

לא חושבים יותר מידי ועוצרים בפארק קראוונים ענק, המיועד גם למשאיות ענקיות, הרבה יותר משלנו. חונים ומכינים משהו קל לאכול (אנחנו שבעים מההמבורגרים), ומיד הילדים ואורן מתיישבים לשחק רביעיות בנושא ירושלים, שגם סחבתי מהארץ, מן הסתם. לא תאמינו אבל הלכנו לישון ב-12 בלילה!

מחר אנחנו צריכים להגיע לוגאס, ויש לנו עוד כ-4 עד 5 שעות נסיעה. ננסה לקום מוקדם ולהתקדם מהר.