ערים בלילה

אז זהו – פוסט מסכם אחרון. היום כבר יום שבת ואנחנו כמעט שלושה ימים בית, מנסים להתגבר על הג'טלג – חלקנו כלל לא סובלים ממנו, וחלקנו, כמו גל למשל, הפוכים לגמרי. נקווה שהחזרה מחר לעבודה וללימודים יישרו אותנו בחזרה לגמרי.

יומנו האחרון באל.איי, התחיל מוקדם ב-6:00 בבוקר. חרוצים שכמונו קמנו  מוקדם ל..מה, בעצם? הכול כבר היה ארוז, ורק לדחוף כמה דברים אחרונים (בגד שנשכח על הרצפה, מברשות שיניים וכיו"ב). אורן קפץ לחדר ארוחת הבוקר, שנמצא ליד הבריכה, והביא לנו אוכל וקפה. הילדים התחילו להתאפס, ובשעה 7:30 התחלנו לרדת למטה עם התיקים. כשאני אומרת התחלנו, אני מתכוונת שגילינו שיש לנו המון תיקים. יצאנו עם 5 צ'ימידנים, לא כבדים במיוחד, וחזרנו עם 8 – כבדים במיוחד.

נהג המונית עזר לנו בעניין התיקים ולאחר הידחסות, יצאנו לשדה התעופה. עמד בפנינו יום, בעצם יממה, ארוכים מאוד. לאחר שעה של נסיעה, הגענו לשדה התעופה. הילדים שאלו האם זה אותו המקום בו נחתנו, כי זה ממש לא דומה למקום שבו עחינו על מונית. הסברנו להם שזה אולי אותו מקום, אבל יש כאן טרמינלים, ולכן אין סיכוי שנזהה את המקום.

בכניסה עמדו אנשי אמריקאן איירליינס, חבושים בכובעים. אנחנו, פרובינציאליים שכמונו, חיפשנו עגלות למטען, כמו בנתב"ג. לא הבנו למה אנחנו לא מוצאים כאלו. לאחר כמה בירורים, קלטנו שאפשר לעשות צ'ק אין כבר במקום, ז"א על המדרכה עם המסופים הניידים. מוזר, לא?

עד שהבנו את העניין, המסופים שותקו, לכבודנו, בגלל תקלה טכנית. נכנסנו לבניין, והעובד של החברה הפנה אותנו לבחור שחור צעיר, שנראה כמו סבל פשוט. הוא אמר לנו, "תלכו איתו, הוא יעזור לכם". האמת? לא חשבתי כך, אבל טעיתי. תוך מספר דקות הבחור נעזר בעובדת אחד המסופים, ולא עברו 10 דקות ושוחררנו מהמטען הכבד שלנו. השארנו לא טיפ נאה, אלא מה.

עלינו לאזור השערים, וגילינו אזור דיוטי פרי די עלוב. קנינו קצת אוכל בסטארבקס, וגם הצטיידנו בחטיפים לדרך, ובילינו את 3 השעות הבאות בציפייה לתחילת המסע הביתה. הטיסה לניו יורק ארכה 4 וחצי שעות והייתה סבירה יחסית. בניו יורק חיכינו 3 וחצי שעות עד לטיסת אל על, שהייתה לא מדהימה. המיקום שלנו היה צמוד למטבח מה שגרם לרעש וריחות של אוכל כל הזמן. הלדים ישנו קצת, אבל אורן ואני לא ישנו כמעט בכלל.

אנקדוטה מצחיקה – בזמן שעמדנו בעלייה למטוס בניו יורק, עמדו איתנו בתור די הרבה חרדים עם נשים וילדים. גל החזיק ביד את רקסי. רקסי הוא דינוזאור ענק שקנינו לו ביוניברסל סטודיוס. אחד הילדים שואל את אבא שלו: "טאטה, וואס איז דאס?" (אבא, מה זה?), והוא עונה לו: " דאס איז אה חייה" (זו חיה). מה אתם אומרים, ילד קטן שלא ראה בחיים שלו דינוזאור?

בשדה התעופה חיכו לנו שרלה ומשלה, חמושים במצלמה, ואיכשהו הגענו עם התיקים לרכבת. אני חייבת לציין שמרגיז מאוד שאי אפשר להגיע עם העגלות של שדה התעופה עד לרכבת, כי מי שמגיע כמונו עם המון תיקים כבדים, נמצא בבעיה. אם ממקמים תחנת רכבת בתוך שדה התעופה, אז צריך לקחת את זה קצת הלאה, ולתת לאנשים אפשרות גם לסחוב את המטען שלהם בצורה נורמאלית. זהו, קצת קיטורים גורמים לנו להרגיש הכי בארץ.

בבית חיכה לנו מקרר מלא באוכל שצ'ונגה ואליהו עמלו והכינו לנו - הכי בבית בעולם!

תם ונשלם סיפור המסע, אני עוד אעלה פוסטים ייעודיים בנושא הקראוון, ומחשבות שלנו בעקבות האוכל האמריקאי, אבל זה בעוד כמה ימים....

היום האחרון שלנו בטיול - הפוסט של שירי

כאן שירי, קיבלתי משימה לכתוב את הסיכום של היום האחרון של הטיול הזה. משימה קשה.

אז קמנו היום בבוקר והמטרה הייתה California Adventure, החלק החדש יותר של פארק דיסני. התחלנו את הפארק במתקן הראשון שראינו מולנו, טיסה בשמי קליפורניה – סוג של מתקן שמדמה טיסה בכל קליפורניה, סיכום יפה של רוב הטיול שלנו.

משם, בתור מסורת ארוכת שנים של משפ' שריג, עברנו ישירות לאוכל.. (ואבא הציע לנו שוגי שהבאנו עוד מישראל...). בניגוד לדיסנילנד, שבו ביקרנו יומיים קודם לכן, הפארק היה רגוע ולא מפוצץ בטירוף. זאת הייתה הקלה מסויימת, כי התורים יכולים להגיע למצב שכתוב שיש לך 110 דק' לחכות בתור (!!).

המשכנו את היום בכך שעלינו לגלגל הענק – שנראה תמים לכאורה.
עלינו לגלגל ובסיבוב הראשון התחיל לרדת עלינו גשם וכולנו מיהרנו להתכסות בכל הסווטשרטים שהבאנו איתנו, וחשבנו שאת הרע מכל כבר עברנו – אבל לא!
בסיבוב השני הגלגל המאוד מתוחכם וחדשני התחיל להתנדנד באוויר על מסילה הלוך וחזור, עד שהתא הקטן שכולנו היינו בתוכו הגיע למצב שהוא 90 מעלות מאונך לאדמה. מלחיץ משהו.
אז אני, מרוב בהלה, התחלתי לצחוק בטירוף ותוך כדי קצת לבכות. עומר כרגיל מנופף ברגליים ובידיים ומרוצה מהחיים. ואמא ואבא מנסים להרגיע את גל ההיסטרי כשהם בעצמם כמעט חוטפים התקף לב. רק כשירדנו שמנו לב שפנינו ימינה – לכיוון התור של התאים המתנדנדים.

אחרי שירדנו עם הרבה בכי ובחילה חזקה המשכנו לעוד כמה מתקנים (וכמובן שעם גם עוד אוכל) ואז אמא וגל חזרו כדי לעלות שוב על הטיסה בשמי קליפורניה, כדי קצת להירגע מכל הלחץ הזה של הגלגל הענק. אני ועומר בליווי של אבא, גם הלכנו להירגע מהלחץ, ועלינו לרכבת ההרים הכי מטורפת שראיתי בחיים שלי.
אחרי הרבה הרבה הרבה הרבה שכנועים מצד עומר, הסכמתי לעלות על הרכבת, כשעוד בתור אני מלאת חרטות על "למה אני עושה את זה בכלל אני רוצה לחזור מה חשבתי לעצמי".
הסתבר בסופו של דבר, שהיא לא כל כך נוראית, ואני ועומר אפילו עשינו אותה שוב.

נפגשנו עם אמא וגל במסעדה, וכן, שוב אכלנו. גל ואמא החליטו שהם רוצים לחזור למלון כי גל שוב לא הרגיש טוב, שאריות מהמחלה שלו.
אבא, עומר ואני המשכנו לכיוון של הפארק שעדיין לא הגענו אליו ועומר ואני עלינו על מתקן של כיסאות מסתובבים בתוך סוג של רכבת הרים רק במים. בפעם השנייה כבר שכנענו את אבא לעלות איתנו.

משם המשכנו ישירות לדאונטאון להסתובב קצת, נכנסנו לחנות-שלעולם-לא-נגמרת של דיסני, קנינו גלידות ושוקולדים, וחזרנו שבעים (מאוד שבעים) ושמחים חזרה למלון.

יצאנו שוב כל המשפחה בערב לכיוון מסעדת "דני'ס", שמספקת את האוכל האמריקאי שבאמריקאים – סיום מצויין לכל הטיול הזה.

אז זה היה סיפורו של יומנו האחרון בארצות הברית... מחר אנחנו כבר על מטוס בדרך הביתה, נתראה בארץ!

יום שבת 22/10 ויום א 23/10

היום כבר יום שני 24/10, ואני מסכמת כאן את היומיים האחרונים, והחדשות הטובות הן שגל בריא, וכבר אין לו חום מאתמול.

את יום שבת, 22/10 התחלנו קצת בלחץ. היינו צריכים להחליט האם אנחנו לוקחים את האוטו השכור לאחר החזרת הקראוון, וכמובן, גם להחזיר את הקראוון ולחזור לאזור הזה, אזור דיסנילנד.

הוחלט בסופו של דבר להחזיר קודם כל את הקראוון ואז לבדוק את נושא ביטול הרכב. הייתה קצת בעיה עם ההזמנה של הרכב, אבל לא לקחנו אותו בסופו של דבר. את הקראוון ציחצחנו כמיטב יכולתנו, ורוקנו את כל המיכלים, ותהליך ההחזרה היה פשוט יחסית. חיכינו המון זמן למונית שתחזיר אותנו, אבל בסופו של דבר הגענו בחזרה למלון, שם השארנו את הילדים באחריות שירי, לקראת הצהריים. במהלך הבוקר גל התקשר אלינו (בעזרת שירי, כמובן) והתלונן שהוא לא מרגיש כ"כ טוב. שירי ואני היינו בטוחות שז משהו פסיכוסומטי, כי עזבנו אותם לבד. התברר כי טעינו. ז"א, ייתכן שהוא באמרת חטף משהו קצת פסיכוסומטי, אבל עם חום של 38.2, לא מתווכחים. את היום העברנו גל ואני בחדר, ואורן והילדים הלכו לקראת אחה"צ לפארק דיסנילנד.

כמה מילים על דיסנילנד – המתחם כולו, מסתובב סביב 2 הפארקים של דיסני. פארק דיסנילנד המקורי שהוקם בשנות החמישים, ולא השתנה כמעט עד היום, ופארק הנקרא קליפורניה אדוונצ'ר פארק. הפארק השני הוקם לפני 15 שנה, והוא מכיל את כל הנושאים והסרטים החדשים של דיסני. יש בו גם מתקנים שמתאימים יותר לבני נוער. בין שני הפארקים ובצמוד להם, נמצא רחוב ארוך הנקרא דאונטאון דיסני, ובו חנויות ומסעדות מכל הסוגים והמינים. עוד בצמוד לכל אלו נמצאים 3 מלונות חברת דיסני, כאשר את כל אלו מקיפים עוד רחובות ובהם המון מלונות בכל הרמות והסוגים, חברות השכרת רכב, מסעדות חנויות ומה לא.

המלון שלנו נמצא ממש כמעט מול הכניסה הראשית למתחם הנ"ל, ולכן הוא גם נוח ביותר. בצמוד למלון יש גם כמה מסעדות נחמדות. בתוך המלון בריכה קטנה במרכז. זהו בעצם מגרש חנייה ענק שמקיף אותו בניין גדול ובו חדרי המלון. מאוד אמריקאי – המכוניות צמודות לחדרים.

ובחזרה לדיסני. אורן והילדים חזרו מותשים בסביבות 19:00 בערב, מרוב אנשים שגדשו את הפארק. הם לא נהנו, כי בכל מקום היה צריך לעמוד המון זמן בתור. בקיצור לא יום מוצלח. לגל ירד אחה"צ החום, אבל בערב כשיצאנו לאכול במסעדה קרובה, הוא הרגיש ממש רע, ואורן החזיר אותו לחדר במהירות, כדי לישון. שירי עומר ואני המשכנו לשוטט, ויצא לנו כך לראות את מופע הזיקוקים המדהים לגמרי שסוגר את ערב שבת. זיקוקים שבחיים לא ראינו – לא האיכות, ולא בכמות. עומר שאל אם "הם פסיכים?" – ואמרנו לו שאם כל אדם בפארק שילם על היום הזה מחיר מוזל של 100 דולר ליום (!) הם יכולים להרשות לעצם להרים מופע כזה פעם בשבוע.

כשחזרנו גל ואורן כבר ישנו, אבל אורן קם כדי לחסל את הגלידה הטעימה שהבאנו לו.. לילה טוב!

יום ראשון 23/10

לגל היה חום במהלך הלילה, והוא גם קם עם חום של 38 מעלות. הוחלט כי אורן נשאר לטפל בו, ואני לוקחת את הילדים לפארק יוניברסל. אתמול כבר הזמנו הסעה באוטובוס מאורגן לשם, ויצאנו בשעה 8:00 כדי לתפוס את ההסעה. הנהג של האוטובוס שלנו, החליט שחוץ מהסעה הוא גם נותן לנו סיור מודרך, בונוס, ברחבי הוליווד. הוא עבר איתנו בכמה אתרים חשובים כמו, היכל נוקיה שזה מקום מושבה של קבוצת הכדורסל הלייקרס, היכל המוזיקה שם עורכים את טקס פרסי הגראמי, וגם עברנו ליד בית הכלא, לשם שולחים את כל הסלבריטאיים המתפרעים – להירגע, כמו שהוא אמר. הגענו ליוניברסל ולמודי ניסיון מאתמול קנינו ביוניברסל כרטיס שנקרא "בתחילת התור" – Front of the line Pass –ז"א, שבכל הופעה או מתקן שאנחנו מגיעים אליו, יש לנו כניסה מיוחדת ואנחנו נכנסים ראשונים, לפני כולם. זה היה משמעותי מאוד! לא חיכינו בשום תור, ולכל מה שרצינו נכנסנו מיד, וגם קיבלנו בחלק מהמקומות, את המקומות הטובים השמורים –  VIP, באמת החיים הטובים. כך גם הספקנו לראות את כל מה שהיה כדאי בפארק, וגם לחזור להסעה שלנו בשעה 18:00.

פארק יוניברסל מבוסס כולו על סרטי חברת הסרטים יוניברסל, וחברות ששיכות לה, כמו ערוץ הילדים ניקולודיאון. כך שנכנסנו לכל מיני מופעים כמו של הסימפסונים, שההי בעצם מסע ברכבת הרים וירטואלית לגמרי, ומצחיקה בטירוף. כך גם המופע של שרק, שהוא כולו סרט בתלת מימד. המופע המבוסס על טרילוגיית הסרטים של ארנולד שוורצנגר, "המחסל", היתה כבר שילוב של שחקנים, אפקטים, וסרט תלת מימד. כאן גם נתנו לכל מי שקנה כרטיס וי.איי.פי, להישאר ולשוחח עם השחקנים ולקבל הסברים על איך שכל המופע נעשה. נחמד מאוד היה גם לראות את "ויסטריה ליין", מהסדרה עקרות בית נואשות. בקיצור, הכול מהסרטים.

הנסיעה בחזרה כבר הייתה בשקיעה, ולקחה קצת יותר זמן.

בזמן שעשינו חיים ביוניברסל, גל השתפר מאוד והלך לבלות קצת עם אורן. בדאונטאון דיסני הם נכנסו לחנות שהיא גם סדנא לבניית מכוניות, ובנו מכונית מרוץ על שלט. גל כמובן, היה מרוצה מאוד ומכיוון שגם ההרגשה שלו השתפרה וירד החום, אורן לקח אותו לבריכה, ולארוחת צהריים של פיצה. נקווה שכך זה יישאר..

בערב, הלכנו לאכול עם גל ועומר, ושירי שהייתה עייפה, נשארה בחדר. אל תדאגו הבאנו לה המון אוכל.

היום זה יומנו האחרון כאן, ומחר כבר מתחילים לנסוע הביתה.....

לגו ולוויתנים, ופרידה מהקראוון

חמישי 20/10 ושישי 21/10

היום כבר שבת ה-22/10, אבל אני אעדכן אחורה את היומיים הקודמים, למען הסדר הטוב.

את יום חמישי 20/10, הקדשנו לפארק עולם הים בסאן דייגו. קמנו במרץ, מילאנו בקבוקים במים, והכנו בגדים להחלפה בתיק, ליתר ביטחון. הגענו קצת מאוחר, אחרי 10:00, וכבר היו תורים בקופות. אבל האמריקאיים הם יעילים, והכול רץ די מהר. רכשנו כרטיס של סאוט'רן קליפורניה סיטי פאס ( Southern California City Pass  ) – כרטיס אחד המאפשר כניסה לעולם הים, 3 ימים בפארקים של דיסני ופארק יוניברסל.

נכנסנו לפארק והתבייתנו על ההופעות הה"שוות" ביותר: הופעת הדולפינים, לאחריה הופעת חיות בית מאולפות, ולסיום הופעה של הלוויתנים. הופעות נחמדות, ובהופעת הדולפינים יש גם לוליינים מקצועיים שמרחפים, קופצים למים וכ"ו. אבל אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שהחיות האלו חיות בשבי, רובן נולדו בשבי ולא יחזרו לים הפתוח אף פעם. דווקא הופעת חיות הבית הייתה נחמדה יותר ואפשר היה לראות שהמאמנים של החיות ממש אוהבים אותן, וקשורים אליהן. הכוכב היה חזיר שמנמנן שהצחיק אותנו מאוד.

הופעת הלוויתנים היהתה מרשימה מאוד והותירה אותנו קצת רטובים – הם בכוונה מתיזים המון מים על הקהל, שברובו נראה ממש מבסוט מזה. אנחנו לא כ"כ אהבנו להיות רטובים, ולגל גם קניתי חולצה כדי שלא יישאר רטוב.

לפני ואחרי כל ההופעות הלכנו גם לרכבת הרים של סירות שטובלות במים, וכמובן שניצלנו את אחת המסעדות מכאן כדי לדגום ארוחת צהריים. יש כאן המון שחפים שמסתובבים מסביב כל הזמן ודורשים את חלקם בארוחת הצהריים, אז כיבדנו גם אותם.

חזרנו לקראוון ללילה אחרון, ועומר אמר שחייבים לגמור את כל האוכל כדי לא לזרוק כלום. בכלל, עומר פיתח התנהגות פולנית – אסור לזרוק כלום. מה שאף לא אוכל, הוא מתנדב לסיים. מעניין שהו "משמין" רק לגובה... הכנו ארוחה מפוארת, ותוך כדי כבר התחלנו להכין תיקים כי מחר אנחנו בערב כבר בלוס אנג'לס ועוברים לישון במלון.

יום שישי 21/10

הימים האלו, של כמעט סוף הטיול מוקדשים ברובם לפארקי שעשועים, היום החלטנו בדרך חזרה ללוס אנג'לס, לעצור לחצי יום בפארק לגולנד. ידענו מראש שהפארק מתאים יותר לילדים צעירים, ופחות לבני נוער, אך חשוב שגם גל, שממש "מת" על לגו יקבל את חלקו. נכנסנו לפארק ממש עם פתיחתו בשעה 10:00, וגל מיד הכריז ש"לא תוציאו אותי מכאן!". הפארק מכיל מספר מתחמם בנושאים שונים, כשבכולם פזורות דמויות בכל הצורות והגדלים שעשויות על טוהרת הלגו. יש אפשרות להיכנס לסדנאת רובוטיקה, שגילינו רק בסוף היום, יש אפשרות גם לשבת בכל מיני חדרי עבודה ופשוט לבנות כל דבר מלגו, ויש כמובן גם מתקני שעשועים שונים ומשונים שמעוצבים כולם בלגו. דהרנו ברכבת הרים, גל רכב על סוס לגו, וגם נכנסנו למבוך דמוי אינדיאנה ג'ונס. מזל שהנקניקיות של ארוחת הצהריים היו עשויות לא מלגו..

בסביבות 15:00, התעייפנו כבר (והגדולים כבר קצת השתעממו) אז החלטנו שיוצאים. גל קצת כעס, אבל מכיוון שגם הוא היה עייף, הוא התרצה וחזרנו לקראוון, לנסיעה אחרונה ללוס אנג'לס. מחר מחזירים את הקראוון, וצריך עוד לפרק אותו, ולזרוק את מה שמיותר, ובסופו של דבר גם לנקות אותו. הגענו לאיזור אנהיים, ליד מתחם דיסני בסביבות השעה 19:00, אחרי זחילה בחלק מהזמן בפקקים האדירים של העיר הענקית הזאת.

במלון, הסתבר לנו שאין ממש חנייה למפלצת שאנחנו נוהגים בה, ולאחר הרבה מאמץ של הצוות כאן, הוחלט לאפשר לנו לחנות במרכז החנייה, בצורה כזו שלא מפריע לאף אחד. פירקנו את הקראוון והעברנו הכל חדרץ בטוח שנצטרך לקנות עוד צ'ימידן. הכביסה שלנו תתפוס יותר מחצי מהמקום.

יצאנו לבלות בדאון טאון של דיסני, שהיה מפוצץ באנשים, וכל מסעדה מתהדרת כאן בתור של אנשים שעומדים בחוץ ומחכים. נרשמנו באיזה מסעדה איטלקית שנראתה לנו טובה, ויצאנו לשיטוטים ברחוב. יש כאן מלא חנויות מכל הסוגים והמינים, זמרי רחוב, ואפילו להקה גדולה שמנגנת לפני רחבת ריקודים, שבה יכולים העוברים והשבים לרקוד איך שבא להם. ברור שהכול מלא לגמרי בעשרות אנשים שחלקם גם מחופשים.

בעניין האלווין  ( Hallowin )– חג ליל כל הקדושים – הכול כאן מסוף ספטמבר, מרגע שכבר הגענו, מקושט בסממנים של החג. בכל מקום שביקרנו כבר יש סממנים של החג, אם בגדול כמו כאן באזור דיסני או בצורה יותר צנועה כמו בפארקים הלאומיים. בכל מקום יש דלועים כתומים יפים, מכשפות, קורי עכביש ועכבשים. יש יצירתיות גם בקישוטי מפלצות מכל סוג שניתן להעלות על הדעת. כאן בדיסני זה כמובן כבר מטורף, ואנשים מסתובבים עם תחפושות כל היום.

לאחר ארוחת ערב איטלקית טובה, שבה גם הגיע אל שולחננו בלונוגיסט מומחה והכין לשירי וגל עיצובים בבלונים, חזרנו לישון מתכוננים למחר בבוקר.

לואיג'י ועגבניות עיראקיות

יום רביעי 19/10

רעש רקע של המכוניות מההיי-ווי הסמוך למקום בו ישנו, העיר אתי מוקדם. את הבוקר התחלנו במרכז הקניות הקטן בו פשוט עצרנו לישון בלילה הקודם. אורן ואני פשוט התיישבנו בקבינה, התנענו והמשכנו את דרכנו לסאן דייגו. זה יהיה המקום הדרומי ביותר בו נהיה. זה גם המקום הדרומי ביותר בקליפורניה..

הבוקר היה אפרורי וערפילי, וקיווינו שבמהלך הבוקר הוא יתבהר. זה לא קרה. הגענו לסאן דייגו בסביבות 9 בבוקר, ומיד התייצבנו בפארק הקראונים שהזמנתי לנו יומיים קודם, שנמצא ממש במפרץ היפה הנקרא מישן ביי ( Mission Bay ). אבל האמריקאיים כמו אמריקאיים, עובדים לפי הספר. אי אפשר להיכנס למקום שלנו, למרות שהוא פנוי אלא אם כן נשלם על הלילה הקודם. בשביל מי שבאמת ישן את הלילה הקודם שלו במגרש חנייה זה קצת הרגיז אותנו, אבל לא התווכחנו, ויצאנו לפארק שממול, ושם (בחנייה) הכנו לעצמנו ארוחת בוקר מפוארת. בשעה 12:00 חזרנו לפארק הקראוונים, החנינו, והתחלנו בסדרה של מקלחות לכולנו. כמובן שאני ניצלתי את הזמן לכמה מכונות כביסה...

לאחר שנחנו קצת יצאנו לקראת אחר הצהריים לסיור לאורך החוף והטיילת של מישן ביי. מקום שכולו מכוון לימים של קיץ, ולספורט ימי. המון מסעדות ובתי קפה, וגם כל מיני חנויות של ציוד גלישה וצלילה. רואים שבקיץ כאן שוקק חיים, אבל עכשיו היה יחסית שקט. כולם כבר התחילו להתלונן על רעב, אז נכנסנו למסעדה איטלקית שהומלץ עליה במדריכים "לואיג'י". מסעדה חמודה עם אוכל איטלקי מצוין, ומנות מפלצתיות. אפילו גל חיסל את חצי הפיצה שלו. עומר טוען כל הזמן שלבולונז או לכדורי הבשר, אין טעם כו בבית: " זה טעים, אבל שונה". ברור שזה שונה, זה לא הבית..

לאחר הארוחה, יצאנו להמשיך בטיולנו וגל ביקש לשכור אופניים ולעשות איתם טיול. כולם, חוץ ממני, לקחו אופניים ויצאו לטיול קטן לאורך הטיילת. אורן בשלב הזה שמח מאוד שאין הרבה אנשים, כי עומר – למרות נסיונו הלא רב על אופניים (הוא לא רוכב הרבה כמו שירי וגל) – התעקש לרכב קדימה במהירות כשהוא כמעט מתרסק על כל מיני אנשים. הכול היה בסדר, וכולם שבו בשלום. בזמן הזה רכשתי לאורן עוד 2 חולצות טריקו מדליקות, וגם כמה עגבניות בחנות של איזה עיראקי זקן. שמעתי אותו מדבר עיראקית עם מישהו, והייתי חייבת לשאול אותו מאיפה הוא.

חזרנו לקראוון ואילתרנו ארוחת ערב קלה (לואיג'י עוד ישב לנו על הבטן..), הילדים ראו סרט, ובעשר הכרחנו את כולם ללכת לישון...לילה טוב!

750 מייל ביום אחד

יום שלישי 18/10

הבוקר התחיל בפארק הקראוונים, שמצאנו בקושי אתמול בלילה, בעיירת טוסאיאן, קצת דרומה מהיציאה מהגרנד קניון. שוב עבר עלינו לילה קפוא, שבמהלכו, אורן פשוט קם והדליק חימום. מה זה החורף הזה?

יצאנו לסיור מהיר בכמה נקודות תצפית מעל הגרנד קניון, שכשמו כן הוא – גרנד. כ"כ גדול, שהתעייפנו ממש מהר, ולאחר המון צילומים, ופוזות, החלטנו להיפרד מהגרנד קניון, ולהתחיל בנסיעתנו הארוכה לסאן דייגו. נסיעה ארוכה? אף פעם לא נסענו כ"כ הרבה קילומטראז' ביום אחד, כמעט 900 ק"מ.

התחלנו בשעה 11:00 בבוקר, והמטרה היתה לעצור באיזשהו פארק קראוונים מתי שנתעייף. נניח בסביבות 7 או 8 בערב. מצאנו את עצמנו מסתובבים בתוך העיר בארסטואו במשך חצי שעה ולא מצאנו כלום. המשכנו הלאה, ובעיירה ויקטורווויל עצרנו בחנייה של טרגט – כלבו ענק – כדי להכין ארוחת ערב. השעה היתה 20:30. שירי ואני נכנסנו לטרגט (יעל – בשבילך זה טרג'ה...) ורכשנו כמה דברים: חולצות סוודרים וכ"ו. יצאנו שוב לדרך במטרה למצוא חניון קראוונים כלשהו. לגל ועומר סידרנו את המיטות, ושירי נשכבה מאחורה. בדרך, כשאנחנו על כביש 15 הענק – ראינו איזשהי הכוונה לחניון קראוונים. שמחנו וסטינו מהדרך. אחרי כמה מטרים אנחנו מבינים שהדרך לוקחת אותנו עמוק לתוך ההרים, והיא שוממה וחשוכה, ובאופן כללי די מפחידה. אורן אומר שלא נורא, אולי בבוקר נמצא את עצמנו מול נוף יפה של איזה אגם. איזה אגם ואיזה נעליים! אחרי 10 מייל סובבנו את הרכב, וברחנו בחזרה להייווי 15.  בשעה 12 בלילה, כשהילדים כבר מזמן ישנים פשוט עצרנו ליד איזשהו מרכז מסחרי שקט ופשוט הלכנו לישון. שמנו שעון לשעה 7 בבוקר, סגרנו את האוטו והלכנו לישון.

הבוקר, 19/10 יצאנו לדרך כ-10 דקות אחרי שקמנו, כשיש לנו עוד כשעה וחצי נסיעה עד סאן דייגו.

את הדיווח על סאן דייגו בפוסט הבא..

הפוסט שנשכח

כפי שכבר חלקכם שמתם לב, יום שבת 15/10, נשמט מהסדר של הפוסטים. כנראה שהמחסור באינטרנט מסודר, וגם קצת העייפות, גרמו לי להתבלבל. הפוסט אכן נכתב, ואפילו באותו יום - אך לא הועלה לפי הסדר הנכון. אז הנה הוא, יום שבת 15/10:

הבוקר התחיל בפארק הקראוונים של מתחם "רובי'ס אין". לי המקום זכור כמוטל דרכים גדול ויפה, והוא אכן כזה, אבל ממש לא רק. יש בסמוך יש גם פארק קראוונים גדול ויפה, וגם מתחם אוהלים שאפשר להשכיר בו אפילו אוהלי טיפי אינדיאנים.

קמנו ויצאנו בלי ארוחת בוקר, רק קפה. נסענו הישר לכיוון העיירה פייג' אשר באריזונה. הנסיעה ארכה כשעתים כאשר באמצע עצרנו בעיירה קטנטנה בשם קאנאב, והכנו ארוחת בוקר מאוחרת. נכנסנו לחנות מזכרות שמתהדרת במוזיאון המתמחה בתצוגות מימי הסרטים הגדולים – בעיקר מערבונים. לא משהו, אבל משעשע. המשכנו בדרכנו לפייג', כאשר בדרך נפרש מסביבנו הנוף האופייני של רמת קולורדו. כאילו נכנסנו לתוך מערבון בעצמנו. ערבה גדולה, מכוסה בצמחייה נמוכה, וברקע הרים אדומים ושטוחים. ממש חיכיתי שתיכף יקיפו אותנו אינדיאנים על סוסים וינסו לחטוף אותנו..

אגם פאוול התגלה מיד לאחר חציית הגבול של אריזונה, ביחד עם העובדה שפתאום חזרה הקליטה הסלולרית. נסענו מעט לאורכו, ונכנסנו לאיזור התיירותי הנקרא וואהוויפ. יש באזור פארק קראוונים גדול, כמובן שגם מוטל, ומרינה ענקית עם סירות וסירות-בית מכל הסוגים. ביררנו בעניין הנקום בפארק הקראוונים, אבל מכיוון שהיה עדיין מוקדם, המשכנו הלאה עד לסכר גלן.

ביררנו בעניין הסיורים, והחלטנו לקחת סיור בשעה 15:30, שהקדמנו אותו לאחר מכן שעה אחורה. ארוחת צהריים זריזה, וקצת טלפונים לארץ. אנחנו סקרנים לדעת מה קורה בארץ בעניין גלעד שליט. נקווה שביום שלישי, יהיה לנו אינטרנט...

נכנסנו לסיור, והמדריך שלנו דון בראוור, הוא אדם מבוגר, בן 79 שלקראת סוף הסיור דיברנו איתו על ישראל. אבל לא נקדים את המאוחר. הסיורים הם רק בקבוצות קטנות של עד 20 איש, ההולכים עם מדריך ואיש ביטחון. אסור להכניס תיקים בכלל, אפילו לא פאוצ'. כולנו עם בקבוקי מים ביד, וקצת כסף בכיס. אנחנו הולכים עם המדריך דון על הסכר, ומהופנטים מהמראות שנגלים לנו. הסכר הזה הוא ע-נ-ק! את האישור לבנייתו קיבל הקונגרס כבר בשנת 1956, אבל לקח עוד 4 שנים עד שהתחילו לבנות אותו בפועל. הבטון שהיה צריך בשביל לבנות את הסכר יכול להספיק לבניית דרך מהירה בין פניקס לשיקגו. הסכר עוצר את המיים שמגיעים מהקולורדו, ומייצר בעזרת טורבינות חשמל המספיק לכמיליון וחצי איש. חלק גדול מהמים חוזרים לנהר, וחלק משמשים לחקלאות ולתעשייה. פרויקט מדהים.

העיירה פייג', נבנתה על מנת שתשמש מקום מגורים לבונים ולעובדים של הסכר, בו עובדים כמאה איש. המדריך שלנו עבד בסכר כמהנדס חשמל, ומתכנן מעגלים חשמליים במשך שלושים שנה, ועכשיו כשהוא פנסיונר, הוא משמש כמדריך למבקרים במקום. הוא סיפר לנו שהוא יודע מעט עברית, בעיקר:"בוא נלך", וגם כמה אותיות של האלף-בית. הוא ואשתו הגיעו למקום לפני כשלשושים שנה עם אבעה ילדים, ומאז נולדו להם עוד חמישה. כן, יש לו תשעה ילדים ועשרה נכדים. הוא שמח מאוד להראות לנו תמונות שלהם, ולספר כי בנו הבכור הוא רופא בפניקס, וכי הילדה הצעירה ביותר שלו עדיין בקולג'.

היה מעניין מאוד, וחזרנו לאזור חניון הקראוונים, מיד לאחר שהצטיידנו בסופר הענק סייפווי. בחניון שמענו עברית לא רחוק מאיתנו, וניגשנו להגיד שלום. הסתבר שהמשפחה שפגשנו, כבר הספיקה לפגוש את אורן במכבסה (הוא עבד קשה אתמול...) וכבר ידעו מי אנחנו, וביקשו להיות לידנו. לגיא וסיגלית שני בנים בני 9 ו-7, עידו ועילאי. הוזמנו אליהם לקפה אחרי ארוחת ערב, ובילינו ערב שלם של חוויות קראוונים, והרבה דיבורים על גלעד שליט. גל והבנים, שיחקו בקראוון בכל מיני משחקים, ועומר הצטרף אליהם להשתוללות כללית.

קבענו לקחת אולי סירה לשיט באגם למחרת בבוקר, והלכנו לישון. מקווים שהלילה יהי פחות קר...

רגע, אז מה השעה כאן?

איך דהרנו בסירה אחרי מפקד דבור, גילינו את האור בקניון של הנבאחו ולא מצאנו מקום לישון ברנד קניון (או בקיצור: חוויות מגבול יוטה-אריזונה, על גבול זמן הפאסיפיק וזמן המאונטיין). לגיוון: הפוסט של אורן

יום א' 16.10, לייק פאוול.

גם כדי לגוון וגם כי בתשי עייפה החלטנו שאת הפוסט הזה אקח על עצמי. כמה חופש אפשר לקחת מכתיבה?... אז: התעוררנו מול האגם לבוקר יפה ובעיקר חברותי, ליד השכנים החדשים שלנו, משפחת גיסין. גם עבורנו וגם עבורם זה היה שינוי מרענן לבלות קצת עם משפחה ישראלית אחרת אחרי כשלושה שבועות "לבדיים". ירדנו יחד למרינה לשכור ספידבואט'ס ובדרך שמחתי לשמוע שגיא הוא מפקד דבור (בדימוס; אתמול בערב חגגנו יחד איתו את יום הולדתו ה-50). מייד הרגשתי בטוח יותר להיות מספר 2 שלו. במשך כשעתיים דהרנו באגם השקט והריק כמעט בשתי סירות מנוע, כולל עצירה נחמדה על אחד החופים וטבילה במי האגם. אצלנו בסירה נהגו כולם – בעיקר שירי,  אבל גם עומר ואפילו גל ישב עלי והחזיק קצת את ההגה. היה כיף. משם המשכנו לבדנו לפייג' (הם הלכו לסיור בסכר גלן) ואחרי צהריים בברגר קינג עשינו את הקניות הכי כפיות עד כה כשהסתובבנו חמישתנו בוולמארט עצום הממדים של פייג' – עיירה די קטנה בשביל חנות ענקית כזאת – ונהננו לא רק לקנות (בגדים וצעצועים לילדים בזיל הזול) אלא גם לשטוף את העיניים בהיצע העצום שיש שם בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. בערב עשינו על האש יחד עם סיגל וגיא, ואחרי מאבק לא קל בפחמים סרבניות הרבצנו ארוחת ערב עם הרבה בשרים, בירות ואפילו סיגר לקינוח. סיגל ואני פינטזנו לרגע על ריצה משותפת בבוקר שלמחרת אבל הרעיון נגנז מהר...

יום ב' 17.10: מפייג' לגרנד קניון.

מכיוון שהצלחנו להקדים את הסיור בקניון אנטילופ לשעה 10:30, יחד עם חברינו החדשים, קמנו מוקדם ובשעה היעודה כבר היינו בפייג' במשרד של צ'יף ריי טסו-טסי (מבטאים צוצי) שמכונה במחוזותינו צ'יף טוסיק או צ'יף צוציק – תלוי בניב המקומי. מסתבר שכמחצית עסקי התיירות ברחוב המרכזי של פייג' הם טיולים מאורגנים לקניון אנטילופ, אבל איכשהו מצאנו את הצ'יף ומצאנו את עצמנו, תשעה ישראלים, על טנדר חולות נהוג בידי אינדיאנית נהגת שודים משבט הנבאחו. בקושי הצלחנו לא לעוף ברוח בטנדר הפתוח שדהר בזיגזגים בחולות המדבריים בדרך לקניון שהתגלה אכן כמיוחד ביופיו – נקיקים גבוהים וצרים של סלע אדום שאור השמש נכנס דרכם בצורות מיוחדות – אבל גם כמקום מתויר מאוד ועמוס במבקרים. מסתבר שזה ענף די מרכזי אצל האינדיאנים בפייג' – סליחה, האמריקן-נייטיבס כמו שהמדריכה שלנו כמעט פקדה עלינו לקרוא להם. היא הייתה אמנם די קשוחה, הנייטיבית הזאת, אבל הוכיחה שהיא יודעת לא רק לדהור בחולות אלא גם להסביר יפה על הקניון ועל הנבאחו, ואפילו ידעה לספר בנושא שמסעיר את עומר – איך האמריקאים השתמשו במלחמת העולם השנייה בשפת הנבאחו כשפת סתר שלא ניתן לפצח אותה. לשמחתו הרבה של עומר היא גם לימדה אותנו כמה מילים בשפת הנבאחו. אחרי צהריים במסעדה איטלקית ביתית ונחמדה בפייג' הרדומה-משהו ופרידה ממשפחת גיסין התחלנו בנסיעה לכיוון הגרנד קניון והגענו אליו בשעות אחה"צ באור יפהפה לצילומים (רק חבל שמצלמה אחת שלנו משובשת במדידת האור ומצלמה שנייה עם בעיית "ממורי קארד ארור" שעדיין לא הצלחנו לפתור). בכל זאת הצלחנו להתרשם ממראה הגרנד קניון לקראת שקיעה וגם לצלם מזוויות מסוימות. שני חניוני הקראוונים בתוך הגרנד קניון היו מלאים להפתעתנו – זה לא קרה לנו עד עכשיו – ולכן נאלצנו לנסוע כ-15 ק"מ ולצאת מהשמורה כדי לישון בקמפגראונד בעיירה טוסאיאן שביציאה מהגרנד קניון. מחר בבוקר נחזור אליו לעוד גיחת תצפיות ונתחיל בנסיעה ארוכה-ארוכה של כ-550 מייל (כ-800 ק"מ) לכיוון סאן דייגו במטרה להגיע אליה מחרתיים ולהתחיל את החלק האחרון של הטיול שלנו שיהיה יותר עירוני. המשך יבוא!

מחפשים את הפרה של אבנעזר

יום שישי 14/10

הבוקר יצאנו מוקדם. מה מוקדם? שמנו שעון לשעה 7:00, אבל פקחנו את עיננו והיה די חשוך, אז המשכנו לישון עד 8:00. אבל אז קפצנו מהמיטות, ז"א – אנחנו קפצנו, את הילדים די "זרקנו" מהמיטות, ויצאנו לדרך לכיוון הברייס קניון. ידענו שיש לנו בדרך את ה"מנהרה". המנהרה היא באורך 2 ק"מ, וצריך לשלם על המעבר בה, עבור רכבים גדולים – כמו שלנו. את המעבר במנהרה  מנהלים הריינג'רים כך שכל פעם עובר טור של מכוניות עם יש רכבים גבוהים – והתנועה מהצד השני מעוכבת. יש לנסוע במרכז של המנהרה, בגלל שהיא אינה גבוהה דיה למכוניות גדולות. כשבנו את המנהרה בשנות העשרים של המאה שעברה, לא חשבו על קראוונים ואוטובוסים, כפי שיש היום. חשבנו שהענין יעכב אותנו, אך מיד כשהגענו סימן לנו הריינג'ר לעבור, וחצינו אותה במהירות. מהעבר השני התחלנו לנסוע לכיוון היציאה המזרחית של פארק ציון, כשבדרך אנחנו מצלמים כל הזמן את תצורות הקרקע המדהימות.

תוך שעתיים נסיעה כבר נכנסנו בשער של קניון הברייס. זהו קניון לא גדול במושגים אמריקאיים, אבל מיוחד מאוד. תדמיינו מערת נטיפים ענקית, שהרימו מעליה את הגג, וחשפו אותה. כולה בצבעים של אבן חול אדומה, ורודה, כתומה, לבנה – כאשר ה"נטיפים" –  שכאן קוראים להם הודוס Hoodoos, יוצרים כל מיני צורות מרהיבות. הקניון נקרא על שמו של מורמוני בשם אבנעזר ברייס, שהגיע לכאן לראשונה ואמר:" איזה מקום נורא לאבד פה פרה". היגיון של חוואי מסוף המאה ה-19.

ירדנו לסיור בנקודת התצפית הראשונה, ואורן והבנים החליטו לרדת למטה באחד השבילים המסומנים. הטיול היה אמור - על פי המפה שקיבלנו, בערך בסביבות שעה וחצי, אבל הם סיימו אותו בפחות משעה. בינתיים שירי ואני הלכנו (במסלול מסומן) לאורך המצוק עד למקום שנקרא – נקודת השקיעה, וצילמנו בלי הפסק.

בהמשך היום נסענו עד הנקודה הרחוקה ביותר בשמורה, ושם גם אכלנו צהריים מהיר בקראוון. כמה פשוט לעצור, ולהכין נקניקיות בלחמניות לכולם. ארוחת ערב רצינית הם יקבלו בערב (אם הם יתנהגו טוב...סתם בצחוק, אל תדאגו הם אוכלים מצוין!) בנקודה הבאה עלינו קצת ברגל, לכיוון מקום תצפית גבוה הנקרא "נקודת ההשראה". איזה שמות יש לאמריאיים האלו..

השעה היתה כבר 16:00, כשהחלטנו ללכת לישון כאן בפארק קראוונים, ולא להתקדם הלאה. צ'יף טוטסי כתב לי במייל שאין בעיה שנגיע ביום ב' ה-17 לחודש, אז נספיק את שאר התוכניות עד אז.

נעדכן את כולם, ככל שאלוהי האינטרנט יאפשרו לנו.

יומולדת ומלאכים נוחתים

יום חמישי 13/10 - יום נוסף בפארק ציון

כרגע שירי ואני יושבות בקראוון, השעה 21:00, והבנים הלכו למקלחות. החלטנו להישאר כאן לילה נוסף, שככל הנראה יוריד לנו את הנסיעה לסדונה שבאריזונה. אין ברירה וצריך לוותר על משהו.

הבוקר התחיל בכך שאורן יצא כבר ב-9:30 לטיול ארוך של טיפוס רציני לנקודת תצפית גבוהה ששמה Angel's Landing – שאפשר לתרגם גם למשהו כמו מנחת או נחיתת המלאכים. זאת הנקודה הגבוהה אליה ניתן לטפס בתוך החלק הזה של הפארק.

אנחנו לקחנו את הבוקר יותר לאט, שירי וגל ישנו עד כמעט 11:00. אני בזמן הזה עליתי לכיוון המשרד קבלה של המקום, כדי שאוכל להתקרב לרשת האינטרנט ולשלוח מייל לצ'יף טוטסי, איתו קבענו סיור למחר בעיירה פייג' – מה שצריך יהיה לדחות. משום מה חשבתי שנגיע לשם כבר מחר. גם עדכנתי את הבלוג עם הרבה תמונות – מה שאפשר לעשות רק כשיש רשת חזקה. מקווה שנהניתם..

רק בשעה 12:00 נסענו לכיוון הפארק, והחלטנו (שירי ואני) ללכת לראות את המסלול הקצר של האמרלד פול'ס – בריכות האיזמרגד. איזמרגדים לא ראינו, אבל עברנו מתחת למפל – כפי שתראו בתמונות – מאוד גבוה, וצילמנו תמונות יפות. יש בתוך החלק המרכזי של הפארק לודג' שהוא מלון מאוד יפה עם דשא ענק בפתח ובמרכזו עץ ענק, לא יודעת מאיזה סוג. שם ישבנו לפני ואחרי המסלול והעברנו את הבוקר ממש בגן עדן. אין מה לומר, הפארק הזה בהחלט נותן הרגשה של מקום מיוחד. המתיישבים הראשונים שהגיעו אליו, היו מורמונים אדוקים, והם קראו לו פארק ציון, על שם ארץ הקודש שלנו. הסיבה היתה שהם אמרו שכך בוודאי נראית ארץ הקודש – כמו גן עדן. מה לומר, צדקו.

לאחר ארוחת צהריים קלה על הדשא, לקחנו את האוטובוס של הפארק בחזרה למרכז המבקרים, שם פגשנו את אורן שכבר חיכה לנו כמעט שעה וחצי. הוא סיים את המסלול בשעתיים וחצי, במקום בארבע שעות.

וזהו התיאור שלו את המסלול:

אח, איזה תענוג שוב להעלות דופק אחרי התנזרות ארוכה מריצות! בחרתי את המסלול הקשה ביותר של הזאיון שנקרא אנג'לס לנדינג, ואין מה להגיד – אם המלאכים מחפשים מקום לנחות, זה שם. רק חמישה מייל (שמונה קילומטר) אבל תפירה תלולה בשביל שחלקו מסודר וסלול וחלקו טיפוס על סלעים או מדרגות סלע גבוהות, כאשר חצי המייל האחרון משופע במיוחד ונעזרים בו בשלשלאות ברזל שמלוות את המסלול. יש כמה נקודות עצירה שבהן אפשר להחזיר קצת את הנשימה ובעיקר להתמסטל מנוף משגע של כל העמק, נהר הווירג'ין שבמרכזו  והכביש האדום שמתפתל למטה. תוך שעה וחצי הגעתי לפסגה שגובהה כ-1800 מטר ואחרי מנוחה קצרה ירדתי בחזרה, חלק מהדרך בריצה קלה, כשאני מסיים את המסלול כולו בשעתיים וחצי כולל הפסקות מים וצילום רבות (לעומת ארבע שעות שזה אמור לקחת לפי המידע במרכז המבקרים של השמורה). מכיוון שסיימתי קצת מוקדם והבנתי ששאר המשפחה נכנסה לשמורה (השארתי את השם שלנו אצל הריינג'רית בכניסה והיא אמרה לי שהם נכנסו) נחתי כשעה וחצי, קניתי לבתשי צפרדע בחנות המתנות, שתיתי קפה דוחה שהם מתעקשים לקרוא לו לאטה, ולבסוף כשהחבר'ה הגיעו ממסלול האמרלד פולס לקראת ארבע נכנסנו בהחלטה של רגע לסרט תלת ממדי בקולנוע האיימקס שבמרכז המבקרים וראינו (הילדים ואני) סרט תעודי מעניין על ציידי הטורנדו שנכנסים עם ציוד מיוחד לתוך הסופות כדי לחקור אותן. כשחזרנו בשאטל לקראוון בתשי כבר חיכתה לנו שם וסיימנו את הערב בצורה כיפית במיוחד עם בשר על האש ומדורה על שפת הנחל.

ואני מחזיר את הבלוג לבעלים המורשים שלו:

אני חזרתי לקראוון, ובדרך הצטיידתי בהמבורגרים, בפחמים ובפיתות מיוחדות למדורה, וכמובן במרשמלו. תכננו לעשות אסאדו בערב. יש ליד כל חנייה של כל קראוון מתקן מיוחד לבשר על האש, וכן טבעת בנויה מבטון, שקונים עבורה עצים למדורה. מותר כמובן רק במקומות המוסדרים. בערב, הכנו אוכל ואורן הכין סטייקים מעולים והמבורגר, שהתחסלו עד הביס האחרון. אח"כ ישבנו כולנו סביב המדורה ושרנו. אורן, שירי ואני שרנו שירי ארץ ישראל, וגל ועומר כל מיני שירי שטות. אפילו קיבלתי מתנות ליומולדת! צפרדע (בובה, לא אמיתית) וגם שוקולדים וכוס תרמית מלאס ווגאס. גל צייר לי ציור חמוד, ובקיצור – היה אחלה יומולדת!

גרביים רטובות והמון סנאים

יום רביעי 12/10, פארק ציון

יצאנו בבוקר, ממש לא מוקדם, ונסענו לכיוון פארק ציון, מרחק של 25 מייל. הדרך עברה במהירות כשמימנינו נהר המרסד זורם ומנצנץ. הדרך מרשימה מאוד ומתחילים לראות את הצוקים הגבוהים והאדומים של פארק ציון. הפארק הוא קניון עמוק ותלול שבמרכזו זורם נהר המרסד. רוב המצוקים משלבים אבן אדומה בכל הגוונים האפשריים, בשכבות יפות שרואים בבירור. הצמחייה ירוקה מאוד, ואנחנו רושמים לעצמנו לברר, האם יורד כאן גשם וכמה, כדי להבין מאיפה הירוק הזה, שברור לנו שזה לא רק מהנהר.

אנחנו נכנסים לעיירה ספרינגדייל, שהא כבר בתוך שטח הפארק, ופתאום מתחלף צבע הכביש משחור-אפור לאדמדם. זה בכוונה, או במקרה? עוד נקודה לברר. בתוך ספרינגדייל, אנחנו מתמקמים בפארק קראוונים ממש על הנהר. אין כאן חיבור לביוב, רק מים וחשמל, אבל לנו זה מספיק, והנוף עם עם החוף הקטן (עם חול רך ונעים) מתאים לנו בדיוק. אנחנו מחליטים לקחת את עצתו של בעל המקום, ולהיכנס אל תוך השמורה עם ההסעות שעוברות כאן כל 10 דקות. אנחנו מארגנים בתיקים ארוחה קלה ועולים על האוטובוס. הוא לוקח אותנו לכניסה הרשמית לשמורה, ושם אנחנו לוקחים אוטובוס נוסף, שעובר בכביש לכל אורך הדרך, בערך 40 דקות. הנוף ממש מדהים, המצוקים מלמעלה, עם הנהר שזורם לידנו, שעכשיו הוא רדוד לפני החורף. האוטובוס עוצר במספר מקומות, אבל אנחנו נוסעים עד הנקודה האחרונה ויוצאים שם למסלול, שאין לנו  מושג מה אורכו. המסלול נקרא Riverside, ז"א לאורך הנהר. לפני היציאה למסלול, אנחנו יושבים על שפת הנהר, ואוכלים ארוחת צהריים. המסלול יותר ארוך ממה שחשבנו, וגל קצת מתעייף בדרך. בכ"ז, ממשיכים עד הקצה. בדרך אנחנו פוגשים המון חיות - לטאה וציפורים וגם המון סנאים וגל אפילו מלטף אחד מהם. הם נורא ידידותיים, וממש מתקרבים אלינו מיוזמתם. ברור שהם מבקשים אוכל, אבל אסור להאכיל אותם. בקצה הדרך אפשר להמשיך בתוך המים, ולהתקדם יותר, אבל אנחנו מוותרים ורק גל טובל רגליים במים הקרים, כולנו חוזרים לתחנת האוטובוס. מחליטים לחזור לקראוון, השעה כבר כמעט 17:00.

במרכז המבקרים, אנחנו מתעניינים על מסלול קצת יותר אתגרי בשביל אורן. הטיולים הקלים האלו, לא מספיקים לו.. נישאר כאן עוד לילה, ואולי מחר אורן ייעשה לבד מסלול אחר.

אנחנו חוזרים לקראוון וגל ואורן מחליטים לחצות את הנהר. כאן זה פלג קטן שלו, ואפשר לעבור לצד השני. כמובן שאורן נופל למים ונרטב כולו. גם גל לא חוזר יבש במיוחד. מקלחת חמה פותרת את העניין. מכינים ארוחת ערב, ולאחר משחק טאקי (אחד בלבד להיום) מכריחים את כולם ללכת לישון. זה לא משנה שמחר כולם יקומו ממש מאוחר...

להתראות לאס ווגאס

יום שלישי 11/10, יום אחרון בלאס ווגאס. היום התחיל בתקלה לא כ"כ נחמדה. כולם עדיין ישנו,  החלטתי להיכנס למקלחת המפוארת שלנו ולחפוף ראש. תוך שתי שניות מצאתי את עצמי עם הרבה סבון על הראש, ובלי מים חמים. לא נלאה אתכם, אבל לקח להם יותר משעתיים לתקן את התקלה... כך שהיציאה שלנו מהעיר התעכבה גם היא.

ארגנו את כל הציוד והעברנו אותו לקראוון. שלום, בית! חזרנו אליך. יצאנו לסיור אחרון בעיר, וביקרנו במלון וונציה, The Venetian. מלון עם תעלה במרכזו, ובה גונדולות שטות. כמובן, שהכול סביב ההימורים והקניות, איך לא. אנחנו מחליטים ללכת לאכול ארוחת צהריים, ומיד לצאת מהעיר.

פנינו מועדות היום לאזור של פארק ציון שמדינת יוטה. המרחק הוא 3 שעות נסיעה, ובדרך נעבור גם בחלק קטן של אריזונה. יש לנו עוד משימת הצטיידות, והיא כבר תיעשה בדרך. באמת אנחנו עוצרים באיזשהו מקום שנראה לנו נידח, אבל יש להם וולמארט בגודל של עיירת כורים קטנה. אורן ואני ביחד ממלאים עגלה בהמון אוכל (שיחזיק אותנו ליומיים-שלושה מקסימום).

מגיעים בערב, בחושך מוחלט לעיירה שנקראת הוריקן, אני רק מקווה שאין כאן הוריקנים. ומארגנים ארוחה והולכים לישון. מחר נדווח קצת יותר לעומק. חג סוכות שמח!

אני מעדכנת כרגע גם פוסטים קודמים, ומוסיפה תמונות - אז תבדקו!

לאס ווגס – הימורים, משחקים והרבה אורות

יום שני 10/10.

קמנו בבוקר, בקושי רב. אנחנו עייפים מאוד מהבילוי הלילי של אתמול ואנחנו הולכים כאן לישון מאוד מאוחר. את ארוחת הבוקר של המלון הפסדנו, אולם בדיעבד, זה לא הפסד כ"כ גדול. אלתרנו ארוחת בוקר ממה שיש לנו בקראוון, ויצאנו לסיבוב בעיר.

הסטריפ של לאס וגאס מרכז את רוב המלונות הגדולים שבהם גם אטרקציות מסוגים שונים. המרחקים כאן עצומים,ובתוך כל מלון הדברים מסודרים כך, שתמיד תמצא את עצמך בסופו של דבר בקרבת אזורי ההימורים. לילדים אסור באופן עקרוני להסתובב בקרבת השולחנות או מכונות ההימורים, אבל אנחנו נמצאים כל הזמן על ידן. כל זמן שזה בהליכה, למטרה כלשהי – אף אחד לא מתרגש מזה. בעוד יומיים נגלה שכאשר עוצרים עם הילדים ליד המכונות – מיד קופץ מישהו ומגרש אותנו.

אנחנו נכנסים למלון לוקסור, שמעוצב כפירמידה גדולה ובפתח ספינקס ענק, יותר גדול מהמקור. בפנים, לילה. התחושה בתוך כל המלונות שזה לילה מתמיד. דווקא מזג האוויר בחוץ נעים ולא חם בכלל.  מלון לוקסור ממצה את עצמו מבחינתנו די מהר ואנחנו עוברים לאקסקליבר. מלון נחמד, עם קומת מרתף ובה משחקי מכונות שמותאמים לילדים. מלא מכונות עם משחקים מכל הסוגים והמינים. יש כאן גם קליעה למטרה, כדור סל, ומכונה אחת שמדמה קפיצה על חבל. שירי מביסה את המכונות ומקבלת המון המון קופונים. גל זוכה בכל מיני מכונות אחרות וגם בקליעה למטרה. עם הקופונים אנחנו  לוקחים כל מיני הפתעות ופיצ'יפקס – גל מבסוט עד השמיים.

מפה לשם, השעה כבר כמעט 15:00, ואנחנו מחליטים לנסות את ארוחת הצהריים סגנון הבופה – דבר שמאוד מאפיין את ווגאס. הרעיון הוא למכור אוכל בזול, והרבה. אולי גם תישאר להמר... אנחנו נכנסים לאולם האוכל של אקסקליבר – המבחר עצום ודי מטורף. הטעם... קצת פחות. מכיוון שכולנו לא אכלנים מאוד גדולים (אפילו לא עומר) ושירי בכלל לא רעבה, זה מתגלה כעסקה לא מאוד משתלמת. נראה לי שהספיק לנו העניין.

לאחר מכן, גל ממש עייף, ומבקש לחזור למלון שלנו. הגדולים ואורן הולכים למלון ניו יורק לעלות על רכבת ההרים המטורפת שלו. גל ואני יוצאים למנוחה במלון. מאוחר יותר אחה"צ אנחנו קובעים להיפגש במלון פריז. אני וגל מגיעים עם מונית, ופוגשים את החברה, שעדיין נמצאים כנראה בשוק מרכבת ההרים. רך מלראות את זה מבחוץ, חטפתי סחרחורת! אנחנו מסיירים במלון, שמדמה את את רחובות פריז, האמת נראה לא רע – אם כי אני מרגישה קצת מוזר, פריז האמיתית הרבה יותר יפה. בכלל, החיקויים פה של כל מיני דברים אמיתיים, יוצרים אצלי תחושה של אי נוחות. הילדים ממש אוהבים את זה. ממלון פריז אנחנו עוברים למלון סיזרס פאלאס שכנראה אמור לדמות את תקופת קיסרי רומי העתיקה. הכול מפואר וגדול, מה שנקרא אצלנו "על סטרואידים". נברשות ענק, מרחב עצומים מכוסים בשיש, סידורי פרחים ענקיים, וכמובן, חנויות, חנויות, חנויות. אפשר לקנות כאן כל דבר שרק רוצים. לא זול כאן, אבל יש דברים יפים.

הערת ביניים לדיצה – לאאוטלט לא הגענו, נראה לנו לנסוע למקום אחר רק בשביל קניות, בזבוז זמן. אנחנו ממילא קונים מידי פעם כל מיני דברים, אז לא רצינו לנסוע במיוחד.

ממלון סיזארס פאלאס אנחנו עוברים למלון מיראז', וכולם כבר רעבים, אז אנחנו נכנסים למסעדת "קליפורניה פיצה קיטצ'ן". מסעדה נהדרת עם פיצות ופסטות מעולות. אף אחד כמעט לא מסיים את האוכל שלו, ואנחנו מקבלים אריזה מסודרת של כל השאריות. המנות ענקיות ואנחנו כנראה לא באמת רעבים. ביציאה מהמלון, אנחנו עומדים וחכים לאטרקציה נמרכזית שלו – הר הגעש. בשעה 21:00 בדיוק, מתחיל מופע שכולל שילוב של מים, תאורה ואש – מה אש, פירוטכניקה מטורפת! כמו כל דבר בווגאס, גם כאן זה בגדול, והילדים מתלהבים מהמופע מאוד, למרות שהוא אורך בקושי 10 דקות.

אנחנו ממשיכים ללכת, אני מזכירה, ללכת הרבה – אל מלון אי המטמון כי שם יש מופעי של סירנות (בנות ים) ופירטים. אני וגל (וגם עומר) כבר עייפים ממש. המופע אמור להתחיל בשעה 22:00, ובשעה 21:30 כבר די הרבה אנשים עומדים ומחכים. אנחנו תופסים מקום, ואכן אנחנו רואים את המופע ממש מקרו, ואפילו זוכים למתזי מים. המופע הוא מעין קרב בנות הספינה של הסירנות לפירטים, זה לא ממש משנה. הבנות שמשחקות את הסירנות כולן כמובן דוגמניות יפות שלבושות באופן מינימלי ( זה לא לכל המשפחה?) אבל המופע נחמד ובמהלכו הם קופצים למים, מדמים קרבות חרבות  ובקיצור – מופע ווגאס אופייני.

מיד לאחריו עומר גל ואני חוזרים עם מונית למלון, הם כבר גמורים, ומיד נופלים לישון. אורן ושירי לא מוותרים, והולכים לבלאג'יו לראות את מופעי המזרקות המפורסם. הרבה תמונות יפות יש לנו משם, ונשתדל להעלות אותן.

שיהיה לכולם חג סוכות שמח! והנה גם תמונות שהצלחתי להוסיף כרגע: