קניות וצוללות

אתמול, 3/10 היה יומנו האחרון בתוך העיר סאן פרנסיסקו. הבוקר התחיל בעננות מסוימת, ובמשך היום המשיך בגשם דק, אך לא ממש מטריד.

נסענו הישר אל SFMOMA, שזהו המוזיאון לאמנות מודרנית של סאן פרנסיסקו. 5 קומות של תערוכות קבועות ומתחלפות מצילומים, קלאסיקות של אימפרסיוניזים, ועד תערוכות של צילום ופיסול עכשוויות. התערוכה הראשונה שראינו היתה של צייר אמריקאי בן זמננו, אנדרו שולץ, שמתכתב עם יצירות של פול קליי. התערוכה עניינה את כולנו, והיתה פתיח מצוין לסיור. גל התעייף די מהר אחרי כל הקומה השנייה וירדנו, הוא ואני, לבית הקפה. אחרי שכולם הצטרפו אלינו, עלינו לסיור מהיר בקומות הנוספות של הפיסול המודרני. סיימנו כשכבר בחוץ גשם רציני. רצנו מהר לכיוון המטריאון Metreon, וכשהגענו גילינו שאולם משחקי המחשב שחיפשנו נסגר והבניין כולו בית קולנוע.

בשלב הזה, החלטנו להתפצל – אורן והבנים ירדו לפיר 45, לראות את מוזיאון הימיה – ספינות מפרשים, צוללות וכיו"ב, ואת זה הוא יספר בעצמו בהמשך.

שירי ואני החלטנו להסתובב באזור הקניות והבילויים של היוניון סקוור, וגם להיכנס לאחד מהסלונים של הציפורניים, כדי לתקן את מה ששבוע בקראוון התקלקל. המחירים לא זולים – אבל הסיניות, ששולטות בצורה מוחלטת בתחום, הן מקצועיות ביותר. נראה לי שאני אחזור לארץ עם ציפורניים מושלמות...

בקניון ליד נכנסנו כדי לראות מה כדאי לעשות, קניון ווסטפילד. בקומה שתיים ניגש אלינו בחור נחמד לבוש בשחור, ומגיש לנו כוסיות קטנות, בהתחלה אני אומרת לו 'לא, תודה'. אבל הוא מתעקש ואומר לי:" בודי סולט פרום דה דד סי" – מלח מים המלח. הוא שואל אם אנחנו מכירות את ים המלח ואז אני אומרת לו שאנחנו מישראל, ואז הוא עונה לי:" אה, גם אני". בקיצור – הוא מסביר לי שכל הדוכנים כאן מנוהלים על ידי ישראלים. לאחר סיבוב קצר, אנחנו קולטות שאכן, כולם ישראלים.

אורן והבנים מגיעים לפגוש אותנו, ומיד ניגש אלינו בחור, שאני קולטת מיד שהוא גם ישראלי, בחיוך מתחנף – "וואט א צ'ארמינג פמילי..."  הוא מנסה למכור לנו איפור ובטוח שאנחנו הולנדים או גרמנים – עד שאני אומרת לו שאנחנו יודעים כבר שהקניון הוא "של ישראלים". מחליפים ברכות, ויורדים לאכול במסעדת מזון מהיר "פנדה אקספרס". מסעדת רשת אסיאתית. גל ועומר לא מרוצים, אז כנראה שנמשיך לאכול בקראוון.

ובעניין האוכל – זה אכן עדיף לנו בקראוון, כי ככה אנחנו שולטים, במידה מסוימת, על מה שאנחנו אוכלים. נכון שזה לא פשוט למצוא תמיד את הדברים שאנחנו מעדיפים, אבל עם פסטה וירקות, תמיד אפשר להסתדר. הילדים מבסוטים גם מכך שיש שוקולדים וממתקים, שלא תמיד אפשר להכניס הביתה..

והנה הדברים של אורן על החוויות מהיום הזה.

שלום, גם אני כאן. עד עכשיו הייתי עסוק בין הדאמפ לפאמפ, זאת אומרת בענייני ריקון ביוב ולחץ מים, אבל פתאום שלפו אותי מעיסוקי הצווארון הכחול ודחפו לי עכבר ליד. כבר כמעט שכחתי מה עושים עם זה אחרי תשעה ימים שבהם שני המחשבים והאייפון הם נחלתם הבלעדית של יתר בני המשפחה. לי מספיק להציץ מרחוק פעם בכמה ימים, רק כדי לדעת שמכבי לא הפסידה לחיפה ושכדור הארץ ממשיך להסתובב כרגיל (מהצד השני שלו קשה להיות בטוח בזה).

אתמול נחלקנו לעיסוקים של בנים ושל בנות. בזמן שהן עשו ציפורניים וקנו בגדים, אנחנו ליטפנו טורפדות בתוך צוללת. אין יותר סטריאוטיפי מזה, נכון? אבל היה לנו יום מוצלח. אחרי שהתפצלנו ולא מצאנו אוטובוס תחת גשם הולך ומתחזק, החלטתי שניקח מונית לכיוון פיר 45, למוזיאון המריטיים, ונהג ידידותי במיוחד (עם בת דודה באילת) לקח אותנו לשם כשבדרך אנחנו מציצים במבט חטוף על חלקו המפורסם של לומברד סטריט – רחוב הפרחים. במעגן ביקרנו ב"אאוריקה" – מעבורת ישנה שעדיין עומדות עליה מכוניות ענתיקות משנות ה-20, ב"בלקלוטה" – סוחרת תלת-תרנית שהושקה ב-1860, אחרונה מסוגה שנשארה – אוניה ענקית ומרשימה שחצתה את האוקיינוס בין החוף המערבי ואירופה; ולבסוף, אחרי צעידה של כעשרים דקות לפיר הסמוך, גם בצוללת מעוטרת ממלחמת העולם השנייה. בדרך אליה ראינו את דוכני הלובסטרים, ודייגים שמנקים דגים שרק עלו ברשת ומוכרים אותם "ישר מהספינה". את היום הימי סיימנו במוזיאון הסמוך של צעצועים מכניים ישנים שאפשר להפעיל עם קווטרים (כמו כל דבר כאן...) והילדים שמחו להטביע שוב "מדליות" ממטבעות מעוכים של סנט לאוסף שלהם. יצאנו משם בצעידה של כרבע שעה אל התחנה של הכייבל קאר הקלאסי של סאן פרנסיסקו, ונסענו את כל הקו עד לתחנה הסופית (פאוול), שם ראינו איך הנהגים מסובבים את הקרונית בדחיפה, ונכנסנו לקניון הווסטפילד לפגוש את בתשי ושירי (ותודה לאלוהי הטלפון הסלולרי והסים האמריקאי).

זמן המחשב שלי נגמר. מורידים אותי שוב לבור השופכין, לעמל יומי הרגיל. להתראות לך טכנולוגיה; היה שלום, עולם דיגיטלי. היי, אתמול קנו לי כפפות חד פעמיות חדשות! (כמה כיף קצת לקטר... האמת שכל ה"פול-הוק-אפס" – החיבורים לביוב, חשמל ומים בחניון – לוקחים בדיוק חמש דקות. אבל אחרת, איך אתרץ את זה שאני דווקא נהנה להיות מנותק ממיילים ואינטרנט וליהנות מדברים מוזרים, כמו פשוט להתבשם מיופי של עיר מקסימה כמו סאן פרנסיסקו?)