יום אתמול (29/9) התחיל כאמור בגילוי הסלע הענק ממולנו בחוף של מורו ביי. כך התחלנו את הנסיעה לאורך החלק היותר הררי ומבותר של כביש מספר 1. אני נהגתי רוב שעות היום, והתחלתי להרגיש יותר בטוח עם המפלצת – ז"א הקראוון. הנסיעה היא ממש כמו ברכבת הרים, לכל אורכה עליות וירידות וגם גשרים ענקיים מעל ואדיות. רוב היום אנחנו רואים את האוקיינוס משמאלנו, והמראה מרהיב.
אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מושקעת (חביתות, טוסטים וכ"ו) במפרצון קטן מול הים. מיד לאחריו אנחנו מגיעים לנקודה שנקראת פיידרס בלנקס (בספרדית) Piedras Blancas, שהוא מקום מושבם של פילי הים. החוף מלא בהם, כאשר הם רובצים האחד על השני, מתקוטטים, נובחים, ובאופן כללי נראים כמו טלנובלה של פילי ים. חיה מדהימה! חלקם ענקיים ממש, והמון אנשים עוצרים שם, מצלמים ומשקיפים על הים.
משם יצאנו שוב לכיוון פארק ג'וליה פייפר ברנס. חנינו בחנייה שאינה מיועדת לקראוונים, אבל כבר השתפרנו, ואנחנו כבר מסתדרים עם הגודל הזה. אחד מכוון – בד"כ אורן – והשני נוהג ומחנה, או יוצא מהחנייה.
אין כאן אף אחד בשמורה, וכולם משלמים בכניסה 10 דולר, ומניחים במעטפה בתיבה מיוחדת. אף אחד לא חושב לא לשלם. אמריקה, ורסנו..
הפארק הזה מיוחד מאוד, ואחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לראות את המפל הענקי שזורם ישירות לחוף, ונשפך לים. כמובן שהמחשבה שעוברת לי בראש היא – "לא חבל?", אבל באמריקה לא חסרים מים כנראה, ומפל לא גדול שנופל לים, הוא לא סיבה להזעיק את חברת מקורות.
בחנייה של הפארק אנחנו מכינים בזריזות ארוחת צהריים, ויוצאים שוב לדרך. הדרך לכרמל עוברת בזריזות, ואנחנו עוצרים להצטיידות בסייפווי. שירי באה לעזור לי, וכמו בארץ קניות עם שירי יוצאות קצת יותר ארוכות ויקרות, ובעיקר עם המון דברים שלא ממש התכוונתי לקנות. המבחר הוא עצום, ויש כאן כמעט כל אוכל מוכן שתחשבו עליו.
גולת הכותרת של הקניות היא שנזכרתי בשנייה האחרונה שצריך גם כפפות גומי לריקון הביוב. שירי אומרת שהיא זוכרת איפה היא ראתה כאלו ורצה להביא. היא חוזרת עם זוג כפפות ורודות מקושטות בפרחים, ואני לא מצליחה להתאפק וחוטפת התקף צחוק ממש מול הקופאית, שלא מתרגשת מאיתנו. אורן יהרוג אותנו! איך הוא יצא החוצה עם כפפות כאלו?
בקיצור, נוסעים לחפש את פארק הקראוונים. לאחר התברברות של הג'י.פי.אס, אנחנו מגיעים למונטריי, ומחליטים לחזור בחזרה לכרמל, כדי להישאר בחניון קראוונים יותר יפה. אנחנו מגיעים די מאוחר, ומחנים במקום מאוד עמוס, אבל יפה מאוד, שיושב בתוך יער. איש גרמני מבוגר עוזר לנו לחנות, ובאיזשהו שלב הוא מוציא אותי מהאוטו (!) ופשוט מחנה במקומי במומחיות. הי! גם אני יכולה!.
הערב נגמר בארוחת סטייקים מצוינת – שאנחנו חייבים לשירי, עוד מהיום הולדת. מחר נוסעים לאקווריום של מונטריי, ומשם לסאן פרנסיסקו. לילה טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה