אז זהו – פוסט מסכם אחרון. היום כבר יום שבת ואנחנו כמעט שלושה ימים בית, מנסים להתגבר על הג'טלג – חלקנו כלל לא סובלים ממנו, וחלקנו, כמו גל למשל, הפוכים לגמרי. נקווה שהחזרה מחר לעבודה וללימודים יישרו אותנו בחזרה לגמרי.
יומנו האחרון באל.איי, התחיל מוקדם ב-6:00 בבוקר. חרוצים שכמונו קמנו מוקדם ל..מה, בעצם? הכול כבר היה ארוז, ורק לדחוף כמה דברים אחרונים (בגד שנשכח על הרצפה, מברשות שיניים וכיו"ב). אורן קפץ לחדר ארוחת הבוקר, שנמצא ליד הבריכה, והביא לנו אוכל וקפה. הילדים התחילו להתאפס, ובשעה 7:30 התחלנו לרדת למטה עם התיקים. כשאני אומרת התחלנו, אני מתכוונת שגילינו שיש לנו המון תיקים. יצאנו עם 5 צ'ימידנים, לא כבדים במיוחד, וחזרנו עם 8 – כבדים במיוחד.
נהג המונית עזר לנו בעניין התיקים ולאחר הידחסות, יצאנו לשדה התעופה. עמד בפנינו יום, בעצם יממה, ארוכים מאוד. לאחר שעה של נסיעה, הגענו לשדה התעופה. הילדים שאלו האם זה אותו המקום בו נחתנו, כי זה ממש לא דומה למקום שבו עחינו על מונית. הסברנו להם שזה אולי אותו מקום, אבל יש כאן טרמינלים, ולכן אין סיכוי שנזהה את המקום.
בכניסה עמדו אנשי אמריקאן איירליינס, חבושים בכובעים. אנחנו, פרובינציאליים שכמונו, חיפשנו עגלות למטען, כמו בנתב"ג. לא הבנו למה אנחנו לא מוצאים כאלו. לאחר כמה בירורים, קלטנו שאפשר לעשות צ'ק אין כבר במקום, ז"א על המדרכה עם המסופים הניידים. מוזר, לא?
עד שהבנו את העניין, המסופים שותקו, לכבודנו, בגלל תקלה טכנית. נכנסנו לבניין, והעובד של החברה הפנה אותנו לבחור שחור צעיר, שנראה כמו סבל פשוט. הוא אמר לנו, "תלכו איתו, הוא יעזור לכם". האמת? לא חשבתי כך, אבל טעיתי. תוך מספר דקות הבחור נעזר בעובדת אחד המסופים, ולא עברו 10 דקות ושוחררנו מהמטען הכבד שלנו. השארנו לא טיפ נאה, אלא מה.
עלינו לאזור השערים, וגילינו אזור דיוטי פרי די עלוב. קנינו קצת אוכל בסטארבקס, וגם הצטיידנו בחטיפים לדרך, ובילינו את 3 השעות הבאות בציפייה לתחילת המסע הביתה. הטיסה לניו יורק ארכה 4 וחצי שעות והייתה סבירה יחסית. בניו יורק חיכינו 3 וחצי שעות עד לטיסת אל על, שהייתה לא מדהימה. המיקום שלנו היה צמוד למטבח מה שגרם לרעש וריחות של אוכל כל הזמן. הלדים ישנו קצת, אבל אורן ואני לא ישנו כמעט בכלל.
אנקדוטה מצחיקה – בזמן שעמדנו בעלייה למטוס בניו יורק, עמדו איתנו בתור די הרבה חרדים עם נשים וילדים. גל החזיק ביד את רקסי. רקסי הוא דינוזאור ענק שקנינו לו ביוניברסל סטודיוס. אחד הילדים שואל את אבא שלו: "טאטה, וואס איז דאס?" (אבא, מה זה?), והוא עונה לו: " דאס איז אה חייה" (זו חיה). מה אתם אומרים, ילד קטן שלא ראה בחיים שלו דינוזאור?
בשדה התעופה חיכו לנו שרלה ומשלה, חמושים במצלמה, ואיכשהו הגענו עם התיקים לרכבת. אני חייבת לציין שמרגיז מאוד שאי אפשר להגיע עם העגלות של שדה התעופה עד לרכבת, כי מי שמגיע כמונו עם המון תיקים כבדים, נמצא בבעיה. אם ממקמים תחנת רכבת בתוך שדה התעופה, אז צריך לקחת את זה קצת הלאה, ולתת לאנשים אפשרות גם לסחוב את המטען שלהם בצורה נורמאלית. זהו, קצת קיטורים גורמים לנו להרגיש הכי בארץ.
בבית חיכה לנו מקרר מלא באוכל שצ'ונגה ואליהו עמלו והכינו לנו - הכי בבית בעולם!
תם ונשלם סיפור המסע, אני עוד אעלה פוסטים ייעודיים בנושא הקראוון, ומחשבות שלנו בעקבות האוכל האמריקאי, אבל זה בעוד כמה ימים....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה