יצאנו מיוסמיטי, ויש אינטרנט!

כרגע אנחנו בחניון של KOA בכביש המוביל לפארק הלאומי סקויה. היום יום שישי 7/10, ואלו הם הקורות אותנו בימים האחרונים:

לילה של גשם, ולאחריו גם שלג - יום רביעי 5/10

לאחר לילה של גשם שדפק לנו על הגג, התעוררנו לשמש חמימה ונעימה, וראינו שאנחנו בפארק קראוונים מרווח עם הרבה דשא ועצים. אתמול הגענו לכאן אחרי החשיכה, ולא ממש ראינו איפה אנחנו. לפי המפה, אנחנו ממש ליד ההייווי, הדרך המהירה. לאחר סיור קצר בשכונה, הבנו שרוב האנשים כאן פשוט גרים בקראוונים שלהם במקום. כל הקראוונים הם מאוד גדולים יחסית, עם כל החיבורים מותקנים באופן קבוע. לכולם כמעט יש צלחת לווין על הגג, ושתי מכוניות חונות ליד.

השתדלנו להתארגן מהר ויצאנו לכיוון יוסמיטי. יום קודם אומנם הצטיידנו באוכל, אבל לצערנו בוולמרט אין בכלל ירקות ופירות טריים. אומנם קנינו כמה בגדים זולים וכדאיים – אבל איך אפשר בלי עגבניות? ומלפפונים. וברוקולי? בקיצור, תכננו לעצור בדרך לצורך הצטיידות נוספת.

עצרנו בעיירה מרסד, בסופרמרקט ענק בשם סאן מרקו, ושם גיליתי שהאוכלוסייה העיקרית במקום היא כנראה היספנית כי הכול כתוב באנגלית ובספרדית במקביל. קנייה זריזה של ירקות ופירות (ועוד נקניקיות, ליתר ביטחון...) ויוצאים לדרך.

הדרך מרהיבה, הם המון שדות מרעה שנכון לעכשיו הם צהובים, אבל במין צהוב אפרפר יפה כזה. ברקע כבר רואים את הרי הסיירה נוודה, אבל עננים רבים במזרח, מסתירים אותם קצת. בבוקר עוד לא חשדנו בכלום, אבל ככל שאנחנו עולים ומתקרבים להרים העננים מתגברים, ובזמן הטיפוס למעלה, כבר מתחיל לרדת גשם. אנחנו מתקדמים לכיוון הכניסה הדרומית לפארק, ושם כבר הגשם חזק, ובחוץ קר מאוד. בכניסה לפארק אנחנו משלמים 80 דולר על כרטיס שנתי לכל הפארקים, ומתעניינים במזג האוויר. הריינג'ר אומר שמזג האוויר גרוע למדי, וטיוגה פאס כבר סגור, עקב שלג (!). נצטרך לשנות תוכניות כי לא נוכל לצאת מזרחה לכיוון לאס וגאס, אלא להקיף את הפארק ממערב, ןלחתוך דרך עמק המוות מזרחה. מחר נתייעץ כאן עם הריינג'רים המרכז המבקרים.

אנחנו עוצרים ליד הכניסה בפנים, ומחנים את הקראוון. עולים על האוטובוס המקומי, ועולים עוד קצת לכיון חורשת עצי הסקוויה – Mariposa Grove. הגשם אומנם קל, אבל קר בחוץ מאוד. אנחנו מתלבשים בכל מה שאפשר כמעט, ויוצאים לסיור בין העצים. אין היום רכבת שמובילה למעלה, ואין ברירה, אז הולכים ברגל. ככל שאנחנו עולים, הגשם הופך לשלג, וליד העץ הענק שנקרא ה"גריזלי הגדול", כבר יורד שלג, איזה כיף!

היער ממש מדהים והעצים הענקיים רטובים לגמרי, מה שמדגיש את הצבעים האדומים של הגזעים. גל מתעייף די מהר, כך שליד העץ הענק אנחנו נפרדים מעומר, שירי ואורן ויורדים למטה לחנות המזכרות להתחמם קצת. הם חוזרים לאחר רבע שעה לאחר שראו גם את העץ שדרכו עוברת מכונית. אנחנו קפואים לחלוטין, ויורדים באוטובוס לחנייה אל הקראוון. צ'יק צ'ק מכינים ארוחת צהריים, שעיקרה מרק רותח – כדי להפשיר.

מתחילים לנסוע לכיוון מרכז הפארק, נסיעה של שעה בערך. כל הזמן יורד גשם מעורב בשלג. בצידי הדרך, יער עצום וירוק מאוד. הרבה שלוגיות בצדדים (שלוגיות אלו שלוליות של שלג). בדרך אנחנו רואים את הכניסה לדרך התצפית של הגליישר פוינט, שכרגע סגורה אף היא בגלל השלג. קר מאוד ואנחנו מדליקים חימום. לפתע – מנהרה. קצת מפחיד עם הגובה של הקראוון, אבל אין בעיה – אנחנו עוברים. מיד אחרי המנהרה, חנייה לתצפית. רואים מרחוק את מפל ההינומה Bridalvail fall, מפל ענק שחלקו מוסתר בערפל. אנחנו אמורים לראות צוקים עם שמות כמו אל פורטל למשל, אבל לא רואים הרבה – הכול מוסתר בעננים.

יורדים לאט לכיוון העמק, שם יש מספר חניוני קראוונים, באחד מהם הזמנתי מקום עוד במאי. אנחנו מגיעים בסביבות 5 וחצי, וכל הזמן יורד גשם. אין כאן חיבורים לכלום, מה שנקרא - חנייה יבשה. לא נורא, אנחנו מצוידים והכול בסדר. הילדים ואורן מתחילם במשחק טאקי, והרוחות מתלהטות. בינתיים אני מכינה ארוחת ערב, והסירים מחממים את הקראוון. לאחר ארוחה ענקית ומשביעה, חוזרים כולם למשחק הטאקי, ואחריו משחק קופסא בשם לודו. איזה מזל שסחבתי מהארץ כל כך הרבה דברים.

עוד לא התחלנו להשלים לימודים, וזה די קשה כשכל הזמן עסוקים, ננסה במהלך סוף השבוע להתחבר לאינטרנט ולנסות להשלים. ייתכן ונקצר את השהות שלנו ביוסמיטי, כי אין אפשרות לטייל ברגל, אבל נראה מחר.

טיול בגשם, והתבהרות - יום חמישי 6/10

קמנו בבוקר לאחר לילה גשום מאוד, ובעיקר קר. את גל השכבנו הלילה לישון ביננו כי פחדנו שיהיה לו קר. לא ישנו כלכך טוב, אבל מילא. גם לשירי ועומר היה די קר בלילה. כמה חבל שלא מצאתי שמיכות מתאימות בוולמרט... מתארגנים לתזוזה כאשר בחוץ יורד גשם לסירוגין. מכיוון שלא היינו בטוחים מה ניתן לעשות, החלטנו לנסוע למרכז המבקרים, ולשאול שם את הריינג'רים.

החנינו את הקראוון במקום יחסית מרוחק (ניסינו למצוא מקום קרוב, אבל רק קיבלנו דפיקה בטמבון האחרוי בגלל זה) והתחלנו ללכת למרכז המבקרים. העמק הזה הוא בעצם מקום ישוב, שגרים בו חלק מהאנשים שעובדים בו. יש כאן הכול – חנויות, מלון די מפואר, מסעדות, בתי קפה, סניף דואר ואפילו כנסייה ומרכז רפואי.

הגענו למרכז המבקרים, וקודם כל שאלנו לגבי מזג האוויר, והתייעצנו עם הריינג'ר לגבי מסלול חליפי ללאס וגאס, מכיוון שטיוגה פאס סגור. הוא המליץ לנו לנסוע דווקא מכיוון צפון, ולהקיף את העמק בדרך יפה, נראה מחר לפי המזג אויר מתי נצא מכאן. בנוסף הריינג'ר המליץ לנו ללכת לראות היום את מפל יוסמיטי, שזה אפילו לא מסלול הליכה, אלא צעידה קלה לאורך הדרך המרכזית של בערך רבע שעה. לפני זה אנחנו נכנסים לראות את הכפר האינדיאני המשוחז שנמצא צמוד למרכז המבקרים. מאוד מעניין, בהתחשב בעובדה שהאינדיאנים חיו כאן במשך 4000 שנה עד שהאדם הלבן הגיע. לאחר מכן אנחנו נכנסים למוזיאון שצמוד לשם, ולומדים קצת על התהוותו של עמק יוסמיטי, ועל התקופות השונות שעברו כאן. תצוגת חיות ואבנים נחמדה מאוד, וגם מחווה לצלמים הרבים והציירים, שהנציחו את יופיו של המקום. אנחנו יוצאים לדרך לכיוון המפל, וכמובן שיורד גשם. הגשם הוא לא תוקפני, הוא עדין, ואנחנו לבושים חם עם כובעים הולכים ברגל. אנחנו לא היחידים, רוב האנשים מטיילים כך, או עם מטריות. בכלל, האווירה כאן מאוד רגועה ונעימה, ונראה שמזג האוויר לא מפריע לאף אחד. לידנו בחניון שלנו, שהוא רק אחד מכמה חניונים בעמק, יש גם לא מעט אנשים שישנים באוהלים. כן, יש גשם והם ישנים באוהלים, שחלקם גם מתחו ברזנט מעל האופניים. לידנו יש זוג שאומנם ישן בקראון, אבל מבשל את האוכל מעל מדורה, למשל.

מפל יוסמיטי הוא מפל מרשים ביותר, בגובה של 470 מטר, ואנחנו עומדים על גשר בתחתיתו ומצלמים. לאחר טיול קטן ביער שלידו, אנחנו מחליטים לקחת הסעה בחזרה לחנייה ולקראוון. בדרך אנחנו מחליטים לאכול משהו באחת המסעדות שבעמק. בטעות אנחנו יורדים ליד המלון – יוסמיטי לודג' – ונכנסים למסעדת השרות העצמית. המקום מלא עד אפס מקום, ואנחנו לוקחים אוכל רק לאחר ששירי ועומר תופסים מקום. האוכל טעים, אבל השרות איטי ולא יעיל, לא מתאים לאמריקאים – היעילים מאוד בדרך כלל.

מסיימים לאכול וכולם ממש רוצים לחזור לקראוון. אני נכנסת לחנות כדי לקנות עוגיות, אבל יוצאת עם שמיכה וגרביים חמים לאורן, וגם סוויטשירט עבורו. המקום ענק ויש בו הכול, אמריקה.

כשאני חוזרת לקראוון, מתחילה השמש לצאת מהעננים, והשמיים מתבהרים מעט. מחליטים לנסוע לטייל בעמק, ולראות דברים מעניינים. בצידי הדרכים יש הרבה מקומות לעצור, וסוף סוף אפשר לראות את הצוקים הענקיים המקיפים את העמק. הצוקים הגרניטיים מדהימים בתלילות ובצבעים שלהם, והענננים מגלים שהפסגות למעלה וכל הצמחייה מכוסה שלג די כבד. מה יהיה מחר?

אנחנו ממשיכים לסייר עם הקראוון, ועוצרים ליד משטח ענק של דשא, שם אנחנו נעמדים ליד זוג מבוגר שמשקיף במשקפת על הצוקים למעלה, ואומרים לנו שיש על הצוקים למעלה שני אוהלים של מטפסי הרים. מה הם עושים שם? מסתבר שהם מטפסים על הצוקים שהם ממש ב-90 מעלות, וסוחבים איתם את כל הציוד למשך כמה ימים, וגם ישנים שם. אקסטרים בטירוף. מפה לשם, מתפתחת שיחה נעימה עם הזוג שמגיע מאורגון, ואנחנו מספרים שאנחנו מישראל, והגענו לטיול בר מצווה לארה"ב. לא צריך להסביר מה זה בר מצווה – האמריקאיים יודעים. אני מסבירה להם שממש לא מסוכן אצלנו, ושכדאי להם מאוד לבוא.אנחנו מקווים שגרמנו לעוד תיירים להגיע אלינו.  ממשיכים בנסיעה, ועוצרים ליד מקום שטוען שהוא גשר מתנדנד, אבל הוא נראה די יציב. הילדים ואורן יורדים כדי לזרוק קצת אבנים לנהר, אבל ממהרים לחזור לאוטו, כי כבר קר.

אנחנו נוסעים בחזרה למקום החנייה שלנו, ומגלים שמישהו חונה לנו במקום. בירור קצר מעלה שהם חונים כחוק, כי הריינג'רים משום מה החליטו שאנחנו נסענו ונתנו להם את המקום – ממש לא מתאים לאמריקאיים!  אנחנו לא מרגישים כל כך נעים, אבל בכל זאת מתעקשים לקבל את מקומנו, והזוג המבוגר שרואה שהזמנו את המקום במאי – כי יש לנו אישור הזמנה ביד – נאלץ לעזוב. לא נעים, אבל זה מה יש.

ארוחת ערב חמה, וכולם הולכים להתקלח, אחד אחרי השני. ממשיכים במסורת המשחקים – לודו, רביעיות וטאקי, וכל המשחקים יוצאים לאט לאט מהארון. אין כאן חיבורי חשמל, ואין כאן אפשרות לשחק במחשב או באייפון/אייפוד, אז חוזרים אחורה למשחקי החברה. היום פחות קר, וכבר מאחר הצהריים הגשם פסק, אז אנחנו הולכים לישון בתקווה שמחר יהיה יום יפה. לילה טוב!

יום אחרון ביוסמיטי - יום שישי 7/10

בישראל זה כבר ערב יום כיפור, וזה די מוזר לנו, אבל אנחנו בעולם אחר. לא נצום וגם לא נפסיק לנסוע, כי זה לא מסתדר לנו כאן.

קמנו בבוקר, שוב לאחר לילה שקפאנו מקור, והחלטנו לא להישאר עוד לילה. שירי ממלמלת כל הזמן שקר לה, ושהיא מתגעגעת לקיץ הישראלי... יוצאים כמעט מיד, ונוסעים כדי להתייעץ עם הריינג'רים במרכז המבקרים.

אנחנו מקווים שאולי פתחו כבר את נקודת התצפית הגבוהה, הגליישר פוינט. וגם נשמח לשמוע שהטיוגה פאס אולי נפתח או ייפתח בהמשך היום, אבל האמת היא שאין הרבה סיכוי. אין חנייה ממש ליד המרכז אז חונים רחוק ואורן יוצא לצעידה לשם כדי לברר. בינתיים מכינים חביתות וטוסטים, ומחכים לאורן לארוחת הבוקר. אורן חוזר עם בשורות לא כ"כ טובות - שניהם סגורים. אנחנו מחליטים לעשות טיול ולראות את מפל ההינומה.

מסלול של בערך חצי שעה, לפי דברי הריינג'רים. לא חצי שעה, אלא 10 דקות, מביאות אותנו אל תחתית המפל שגובהו למעלה מ-100 מטרים. מרשים מאוד, אבל קצר למדי. אנחנו מחליטים לצאת מהפארק, ולקחת כביש צפוני העובר דרך סונורה. המטרה היא להקיף את הפארק כדי להגיע אל מונו לייק, ומשם להמשיך ללאס וגאס. מבט חטוף במפה מלמד אותי שהדרך הזו, גם היא עלולה להיות בעייתית, כי גם שם יש פאס, מעבר הרים, בגובה של למעלה מ-3000 מטרים. יוצאים לכיוון כביש 120, ונוסעים עד ההתפצלות. הכביש נמצא באזור גבוה מאוד ולכל אורכו איים גדולים של שלג, שהולכים וגדלים לכל אורך הדרך. באיזשהו מקום אנחנו עוצרים וגל ועומר יוצאים להשתולל בשלג.

בהמשך הדרך יש תחנת דלק, אז אנחנו נכנסים לשאול. הבחור הנחמד שם ממליץ לנו להתקשר לרשות הדרכים הלאומית. אנחנו מתקשרים ומגלים שאכן, אין לנו מה לחפש בדרכים האלו, אלא לרדת דרומה, באותו כביש בו הגענו – ז"א, לחצות שוב את עמק יוסמיטי. שוב חוזרים לכיוון העמק, בדרך הנוף היפה, ויורדים דרומה בכביש 41.

אחרי כשעה נסיעה, אנחנו עוצרים באוקהרסט לארוחת צהריים, במסעדה תואמת מקדונלד, קרל'ס ג'וניור. יושבים להתייעצות, ומחליטים לנסוע עוד היום לפארק הסקויה, ואלי לנצל את היום שהתפנה כדי לראות עוד משהו בדרך ללאס וגאס.

לאורך הכביש אנחנו נכנסים במקרה לחניון חמוד של KOA, ומחליטים מיד להישאר כאן. כביסה וארוחת ערב, ומחר כבר נראה לאן הדרך תוביל אותנו. לילה טוב לכולם, וצום קל!