רגע, אז מה השעה כאן?

איך דהרנו בסירה אחרי מפקד דבור, גילינו את האור בקניון של הנבאחו ולא מצאנו מקום לישון ברנד קניון (או בקיצור: חוויות מגבול יוטה-אריזונה, על גבול זמן הפאסיפיק וזמן המאונטיין). לגיוון: הפוסט של אורן

יום א' 16.10, לייק פאוול.

גם כדי לגוון וגם כי בתשי עייפה החלטנו שאת הפוסט הזה אקח על עצמי. כמה חופש אפשר לקחת מכתיבה?... אז: התעוררנו מול האגם לבוקר יפה ובעיקר חברותי, ליד השכנים החדשים שלנו, משפחת גיסין. גם עבורנו וגם עבורם זה היה שינוי מרענן לבלות קצת עם משפחה ישראלית אחרת אחרי כשלושה שבועות "לבדיים". ירדנו יחד למרינה לשכור ספידבואט'ס ובדרך שמחתי לשמוע שגיא הוא מפקד דבור (בדימוס; אתמול בערב חגגנו יחד איתו את יום הולדתו ה-50). מייד הרגשתי בטוח יותר להיות מספר 2 שלו. במשך כשעתיים דהרנו באגם השקט והריק כמעט בשתי סירות מנוע, כולל עצירה נחמדה על אחד החופים וטבילה במי האגם. אצלנו בסירה נהגו כולם – בעיקר שירי,  אבל גם עומר ואפילו גל ישב עלי והחזיק קצת את ההגה. היה כיף. משם המשכנו לבדנו לפייג' (הם הלכו לסיור בסכר גלן) ואחרי צהריים בברגר קינג עשינו את הקניות הכי כפיות עד כה כשהסתובבנו חמישתנו בוולמארט עצום הממדים של פייג' – עיירה די קטנה בשביל חנות ענקית כזאת – ונהננו לא רק לקנות (בגדים וצעצועים לילדים בזיל הזול) אלא גם לשטוף את העיניים בהיצע העצום שיש שם בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. בערב עשינו על האש יחד עם סיגל וגיא, ואחרי מאבק לא קל בפחמים סרבניות הרבצנו ארוחת ערב עם הרבה בשרים, בירות ואפילו סיגר לקינוח. סיגל ואני פינטזנו לרגע על ריצה משותפת בבוקר שלמחרת אבל הרעיון נגנז מהר...

יום ב' 17.10: מפייג' לגרנד קניון.

מכיוון שהצלחנו להקדים את הסיור בקניון אנטילופ לשעה 10:30, יחד עם חברינו החדשים, קמנו מוקדם ובשעה היעודה כבר היינו בפייג' במשרד של צ'יף ריי טסו-טסי (מבטאים צוצי) שמכונה במחוזותינו צ'יף טוסיק או צ'יף צוציק – תלוי בניב המקומי. מסתבר שכמחצית עסקי התיירות ברחוב המרכזי של פייג' הם טיולים מאורגנים לקניון אנטילופ, אבל איכשהו מצאנו את הצ'יף ומצאנו את עצמנו, תשעה ישראלים, על טנדר חולות נהוג בידי אינדיאנית נהגת שודים משבט הנבאחו. בקושי הצלחנו לא לעוף ברוח בטנדר הפתוח שדהר בזיגזגים בחולות המדבריים בדרך לקניון שהתגלה אכן כמיוחד ביופיו – נקיקים גבוהים וצרים של סלע אדום שאור השמש נכנס דרכם בצורות מיוחדות – אבל גם כמקום מתויר מאוד ועמוס במבקרים. מסתבר שזה ענף די מרכזי אצל האינדיאנים בפייג' – סליחה, האמריקן-נייטיבס כמו שהמדריכה שלנו כמעט פקדה עלינו לקרוא להם. היא הייתה אמנם די קשוחה, הנייטיבית הזאת, אבל הוכיחה שהיא יודעת לא רק לדהור בחולות אלא גם להסביר יפה על הקניון ועל הנבאחו, ואפילו ידעה לספר בנושא שמסעיר את עומר – איך האמריקאים השתמשו במלחמת העולם השנייה בשפת הנבאחו כשפת סתר שלא ניתן לפצח אותה. לשמחתו הרבה של עומר היא גם לימדה אותנו כמה מילים בשפת הנבאחו. אחרי צהריים במסעדה איטלקית ביתית ונחמדה בפייג' הרדומה-משהו ופרידה ממשפחת גיסין התחלנו בנסיעה לכיוון הגרנד קניון והגענו אליו בשעות אחה"צ באור יפהפה לצילומים (רק חבל שמצלמה אחת שלנו משובשת במדידת האור ומצלמה שנייה עם בעיית "ממורי קארד ארור" שעדיין לא הצלחנו לפתור). בכל זאת הצלחנו להתרשם ממראה הגרנד קניון לקראת שקיעה וגם לצלם מזוויות מסוימות. שני חניוני הקראוונים בתוך הגרנד קניון היו מלאים להפתעתנו – זה לא קרה לנו עד עכשיו – ולכן נאלצנו לנסוע כ-15 ק"מ ולצאת מהשמורה כדי לישון בקמפגראונד בעיירה טוסאיאן שביציאה מהגרנד קניון. מחר בבוקר נחזור אליו לעוד גיחת תצפיות ונתחיל בנסיעה ארוכה-ארוכה של כ-550 מייל (כ-800 ק"מ) לכיוון סאן דייגו במטרה להגיע אליה מחרתיים ולהתחיל את החלק האחרון של הטיול שלנו שיהיה יותר עירוני. המשך יבוא!