אוטובית או במילה אחרת - קראוון

הפוסט הזה נפרד משאר משאר הפוסטים, משום שייתכן והוא לא יעניין את כולם. גם אנחנו כמו רבים וטובים לפנינו לקחנו קראוון תוך סיכון מסוים. אולי לא נסתדר עם התפעול שלו? אולי לא נסתדר עם הנהיגה? ואולי פשוט לא יהיה לנו כ"כ כיף להיות סגורים בבית קטן (מאוד קטן!) במשך 3 וחצי שבועות? כל ההתלבטויות האלו, לא הביאו אותנו לוותר על כך. אני קראתי עשרות בלוגים ופוסטים בפורומים השונים, במשך כמעט שנה שלמה, כדי לנסות ולהיות מוכנים ככל האפשר מראש.

די מהר הבנתי שהילדים שלנו הפרטיים, ככל הנראה יאהבו את החיים בקראוון. זאת מתוך התנסות בטיולי ג'יפים וחיים באוהל במדבר, ואכן לא התבדיתי. עומר אפילו אמר שחבל ללכת למלון בווגאס – הרי יש לנו קראוון.

התוכנית שלי היתה לבשל ממש בקראוון, דבר שלא ממש יצא לפועל. לא כי זה לא אפשרי, זה אפשרי בהחלט. פשוט הזמן היה קצר, ולא מעט פעמים הגענו די מאוחר לחניון הקראוונים והיה צריך לאלתר ארוחה בזריזות. די מהר הבנתי שכדאי לקנות מרק עוף בקופסא או בקרטון – מרקים שהתגלו כטעימים מאוד. גם התבייתנו על כדורי בשר מוכנים ברוטב או שניצלונים וכ"ו. שקדי מרק שהבאתי מהארץ, הצילו את גל לפעמים מרעב. הוא לא ממש התרגל לאוכל כאן, אבל נקניקיות תמיד פתרו את הבעיה. הרבה פעמים, עצרנו במיוחד כדי לקנות ירקות ופירות, כי זה לא ניתן להשיג בכל וולמארט. יצא לי גם להיכנס לחנויות בכל מיני מקומות קטנים ולראות תוצרת ייחודית לאוכלוסיה המקומית – אם זה אוכל מקסיקני או אוריינטלי.

בחיים בקראוון עבור משפחה עם ילדים שביניהם הבדלי גילאים גדולים, יש אפשרות נהדרת לגיבוש משפחתי. הרבה משחקי חברה, הרבה עזרה שצריך לתת האחד לשני, וזה יתרון לא קטן.

התפעול של הקראוון עצמו, דבר שקצת חששנו ממנו, התגלה אכן כפשוט להפליא. קיבלנו הדרכה נהדרת מנתי וליאור וגם מרמה ואהוד – שמגיע להם המון תודה על שהשקיעו בנו אחה"צ שלם, עם הסברים טכניים מדויקים!

לקחנו קראוון באורן 30 פיט, שזה בערך 10 מטר. הנוחות בקראוון שלנו היתה אופטימלית. מצד אחד מספיק מרווח, ויש מקום לכל דבר. מצד שני, לא נסענו ונהגנו במפלצת גדולה מידי. תאמינו או לא, אבל הקראוון שלנו נחשב לא גדול בארה"ב!

כמה טיפים שנראו לי חשובים, למי שמתכוון לקחת קראוון פעם ראשונה:

·         קחו איתכם כמה דברים ראשונים כמו תה או קפה שאתם אוהבים. קשה למצוא בסופרים הענקיים בדיוק את מה שאתם רוצים.

·         קחו מסקינטייפ וסיילוטייפ. אנחנו מצאנו להם שימוש, כמו למשל להדביק את המטאטא לקיר בשירותים, כשהוא אינו בשימוש, כדי שלא יעוף בנסיעה.

·         לפי עצתה של רמה, קנינו מיד בהצטיידות הראשונה סל לכביסה וגם ארגז פלסטיק קטן שנכנס לכיור, שבו אספנו את כל הדברים שהיו בחוץ כמו: מלח, לחמניות ושמן וכך שמנו אותו בתוך הכיור במהלך הנסיעה, ושום דבר לא עף לנו.

·         יש הרבה מקומות אחסון בקראוון, ואנחנו התארגנו כך שלכל ילד היה את הארון שלו עם הדברים שלו.

·         קנינו במהלך הטיול כלים חד פעמיים, והשתמשנו בהם הרבה. לא קל לרחוץ כלים, וזה גם מאלץ למלא הרבה יותר מים, ולעשות דאמפ (ריקון מיכלים) בתדירות גבוהה.

·         אנחנו לא סחבנו יותר מידי בגדים, וכיבסנו כמה שיכולנו. זה התגלה כעניין לא פשוט, שהצריך זמן לאחר הימים הארוכים של הטיולים. לא נורא, אבל בהכרח דבר שאוהבים להתעסק איתו יותר מידי. פגשנו משפחה שלא כיבסה בכלל והביאה טונות של בגדים. זאת גם גישה שכל אחד יכול להחליט מה מתאים לו.

·         סחבתי מהארץ סמרטוט רצפה, שלא השתמשתי בו בכלל, וגם סמרטוטי רצפה חד פעמיים ששימשו אותנו בעיקר בנקיון הסופי לפני ההחזרה.

לפי בקשתו של ארז מפורום למטייל, הינה כמה תמונות קראון לרושם...

ערים בלילה

אז זהו – פוסט מסכם אחרון. היום כבר יום שבת ואנחנו כמעט שלושה ימים בית, מנסים להתגבר על הג'טלג – חלקנו כלל לא סובלים ממנו, וחלקנו, כמו גל למשל, הפוכים לגמרי. נקווה שהחזרה מחר לעבודה וללימודים יישרו אותנו בחזרה לגמרי.

יומנו האחרון באל.איי, התחיל מוקדם ב-6:00 בבוקר. חרוצים שכמונו קמנו  מוקדם ל..מה, בעצם? הכול כבר היה ארוז, ורק לדחוף כמה דברים אחרונים (בגד שנשכח על הרצפה, מברשות שיניים וכיו"ב). אורן קפץ לחדר ארוחת הבוקר, שנמצא ליד הבריכה, והביא לנו אוכל וקפה. הילדים התחילו להתאפס, ובשעה 7:30 התחלנו לרדת למטה עם התיקים. כשאני אומרת התחלנו, אני מתכוונת שגילינו שיש לנו המון תיקים. יצאנו עם 5 צ'ימידנים, לא כבדים במיוחד, וחזרנו עם 8 – כבדים במיוחד.

נהג המונית עזר לנו בעניין התיקים ולאחר הידחסות, יצאנו לשדה התעופה. עמד בפנינו יום, בעצם יממה, ארוכים מאוד. לאחר שעה של נסיעה, הגענו לשדה התעופה. הילדים שאלו האם זה אותו המקום בו נחתנו, כי זה ממש לא דומה למקום שבו עחינו על מונית. הסברנו להם שזה אולי אותו מקום, אבל יש כאן טרמינלים, ולכן אין סיכוי שנזהה את המקום.

בכניסה עמדו אנשי אמריקאן איירליינס, חבושים בכובעים. אנחנו, פרובינציאליים שכמונו, חיפשנו עגלות למטען, כמו בנתב"ג. לא הבנו למה אנחנו לא מוצאים כאלו. לאחר כמה בירורים, קלטנו שאפשר לעשות צ'ק אין כבר במקום, ז"א על המדרכה עם המסופים הניידים. מוזר, לא?

עד שהבנו את העניין, המסופים שותקו, לכבודנו, בגלל תקלה טכנית. נכנסנו לבניין, והעובד של החברה הפנה אותנו לבחור שחור צעיר, שנראה כמו סבל פשוט. הוא אמר לנו, "תלכו איתו, הוא יעזור לכם". האמת? לא חשבתי כך, אבל טעיתי. תוך מספר דקות הבחור נעזר בעובדת אחד המסופים, ולא עברו 10 דקות ושוחררנו מהמטען הכבד שלנו. השארנו לא טיפ נאה, אלא מה.

עלינו לאזור השערים, וגילינו אזור דיוטי פרי די עלוב. קנינו קצת אוכל בסטארבקס, וגם הצטיידנו בחטיפים לדרך, ובילינו את 3 השעות הבאות בציפייה לתחילת המסע הביתה. הטיסה לניו יורק ארכה 4 וחצי שעות והייתה סבירה יחסית. בניו יורק חיכינו 3 וחצי שעות עד לטיסת אל על, שהייתה לא מדהימה. המיקום שלנו היה צמוד למטבח מה שגרם לרעש וריחות של אוכל כל הזמן. הלדים ישנו קצת, אבל אורן ואני לא ישנו כמעט בכלל.

אנקדוטה מצחיקה – בזמן שעמדנו בעלייה למטוס בניו יורק, עמדו איתנו בתור די הרבה חרדים עם נשים וילדים. גל החזיק ביד את רקסי. רקסי הוא דינוזאור ענק שקנינו לו ביוניברסל סטודיוס. אחד הילדים שואל את אבא שלו: "טאטה, וואס איז דאס?" (אבא, מה זה?), והוא עונה לו: " דאס איז אה חייה" (זו חיה). מה אתם אומרים, ילד קטן שלא ראה בחיים שלו דינוזאור?

בשדה התעופה חיכו לנו שרלה ומשלה, חמושים במצלמה, ואיכשהו הגענו עם התיקים לרכבת. אני חייבת לציין שמרגיז מאוד שאי אפשר להגיע עם העגלות של שדה התעופה עד לרכבת, כי מי שמגיע כמונו עם המון תיקים כבדים, נמצא בבעיה. אם ממקמים תחנת רכבת בתוך שדה התעופה, אז צריך לקחת את זה קצת הלאה, ולתת לאנשים אפשרות גם לסחוב את המטען שלהם בצורה נורמאלית. זהו, קצת קיטורים גורמים לנו להרגיש הכי בארץ.

בבית חיכה לנו מקרר מלא באוכל שצ'ונגה ואליהו עמלו והכינו לנו - הכי בבית בעולם!

תם ונשלם סיפור המסע, אני עוד אעלה פוסטים ייעודיים בנושא הקראוון, ומחשבות שלנו בעקבות האוכל האמריקאי, אבל זה בעוד כמה ימים....

היום האחרון שלנו בטיול - הפוסט של שירי

כאן שירי, קיבלתי משימה לכתוב את הסיכום של היום האחרון של הטיול הזה. משימה קשה.

אז קמנו היום בבוקר והמטרה הייתה California Adventure, החלק החדש יותר של פארק דיסני. התחלנו את הפארק במתקן הראשון שראינו מולנו, טיסה בשמי קליפורניה – סוג של מתקן שמדמה טיסה בכל קליפורניה, סיכום יפה של רוב הטיול שלנו.

משם, בתור מסורת ארוכת שנים של משפ' שריג, עברנו ישירות לאוכל.. (ואבא הציע לנו שוגי שהבאנו עוד מישראל...). בניגוד לדיסנילנד, שבו ביקרנו יומיים קודם לכן, הפארק היה רגוע ולא מפוצץ בטירוף. זאת הייתה הקלה מסויימת, כי התורים יכולים להגיע למצב שכתוב שיש לך 110 דק' לחכות בתור (!!).

המשכנו את היום בכך שעלינו לגלגל הענק – שנראה תמים לכאורה.
עלינו לגלגל ובסיבוב הראשון התחיל לרדת עלינו גשם וכולנו מיהרנו להתכסות בכל הסווטשרטים שהבאנו איתנו, וחשבנו שאת הרע מכל כבר עברנו – אבל לא!
בסיבוב השני הגלגל המאוד מתוחכם וחדשני התחיל להתנדנד באוויר על מסילה הלוך וחזור, עד שהתא הקטן שכולנו היינו בתוכו הגיע למצב שהוא 90 מעלות מאונך לאדמה. מלחיץ משהו.
אז אני, מרוב בהלה, התחלתי לצחוק בטירוף ותוך כדי קצת לבכות. עומר כרגיל מנופף ברגליים ובידיים ומרוצה מהחיים. ואמא ואבא מנסים להרגיע את גל ההיסטרי כשהם בעצמם כמעט חוטפים התקף לב. רק כשירדנו שמנו לב שפנינו ימינה – לכיוון התור של התאים המתנדנדים.

אחרי שירדנו עם הרבה בכי ובחילה חזקה המשכנו לעוד כמה מתקנים (וכמובן שעם גם עוד אוכל) ואז אמא וגל חזרו כדי לעלות שוב על הטיסה בשמי קליפורניה, כדי קצת להירגע מכל הלחץ הזה של הגלגל הענק. אני ועומר בליווי של אבא, גם הלכנו להירגע מהלחץ, ועלינו לרכבת ההרים הכי מטורפת שראיתי בחיים שלי.
אחרי הרבה הרבה הרבה הרבה שכנועים מצד עומר, הסכמתי לעלות על הרכבת, כשעוד בתור אני מלאת חרטות על "למה אני עושה את זה בכלל אני רוצה לחזור מה חשבתי לעצמי".
הסתבר בסופו של דבר, שהיא לא כל כך נוראית, ואני ועומר אפילו עשינו אותה שוב.

נפגשנו עם אמא וגל במסעדה, וכן, שוב אכלנו. גל ואמא החליטו שהם רוצים לחזור למלון כי גל שוב לא הרגיש טוב, שאריות מהמחלה שלו.
אבא, עומר ואני המשכנו לכיוון של הפארק שעדיין לא הגענו אליו ועומר ואני עלינו על מתקן של כיסאות מסתובבים בתוך סוג של רכבת הרים רק במים. בפעם השנייה כבר שכנענו את אבא לעלות איתנו.

משם המשכנו ישירות לדאונטאון להסתובב קצת, נכנסנו לחנות-שלעולם-לא-נגמרת של דיסני, קנינו גלידות ושוקולדים, וחזרנו שבעים (מאוד שבעים) ושמחים חזרה למלון.

יצאנו שוב כל המשפחה בערב לכיוון מסעדת "דני'ס", שמספקת את האוכל האמריקאי שבאמריקאים – סיום מצויין לכל הטיול הזה.

אז זה היה סיפורו של יומנו האחרון בארצות הברית... מחר אנחנו כבר על מטוס בדרך הביתה, נתראה בארץ!

יום שבת 22/10 ויום א 23/10

היום כבר יום שני 24/10, ואני מסכמת כאן את היומיים האחרונים, והחדשות הטובות הן שגל בריא, וכבר אין לו חום מאתמול.

את יום שבת, 22/10 התחלנו קצת בלחץ. היינו צריכים להחליט האם אנחנו לוקחים את האוטו השכור לאחר החזרת הקראוון, וכמובן, גם להחזיר את הקראוון ולחזור לאזור הזה, אזור דיסנילנד.

הוחלט בסופו של דבר להחזיר קודם כל את הקראוון ואז לבדוק את נושא ביטול הרכב. הייתה קצת בעיה עם ההזמנה של הרכב, אבל לא לקחנו אותו בסופו של דבר. את הקראוון ציחצחנו כמיטב יכולתנו, ורוקנו את כל המיכלים, ותהליך ההחזרה היה פשוט יחסית. חיכינו המון זמן למונית שתחזיר אותנו, אבל בסופו של דבר הגענו בחזרה למלון, שם השארנו את הילדים באחריות שירי, לקראת הצהריים. במהלך הבוקר גל התקשר אלינו (בעזרת שירי, כמובן) והתלונן שהוא לא מרגיש כ"כ טוב. שירי ואני היינו בטוחות שז משהו פסיכוסומטי, כי עזבנו אותם לבד. התברר כי טעינו. ז"א, ייתכן שהוא באמרת חטף משהו קצת פסיכוסומטי, אבל עם חום של 38.2, לא מתווכחים. את היום העברנו גל ואני בחדר, ואורן והילדים הלכו לקראת אחה"צ לפארק דיסנילנד.

כמה מילים על דיסנילנד – המתחם כולו, מסתובב סביב 2 הפארקים של דיסני. פארק דיסנילנד המקורי שהוקם בשנות החמישים, ולא השתנה כמעט עד היום, ופארק הנקרא קליפורניה אדוונצ'ר פארק. הפארק השני הוקם לפני 15 שנה, והוא מכיל את כל הנושאים והסרטים החדשים של דיסני. יש בו גם מתקנים שמתאימים יותר לבני נוער. בין שני הפארקים ובצמוד להם, נמצא רחוב ארוך הנקרא דאונטאון דיסני, ובו חנויות ומסעדות מכל הסוגים והמינים. עוד בצמוד לכל אלו נמצאים 3 מלונות חברת דיסני, כאשר את כל אלו מקיפים עוד רחובות ובהם המון מלונות בכל הרמות והסוגים, חברות השכרת רכב, מסעדות חנויות ומה לא.

המלון שלנו נמצא ממש כמעט מול הכניסה הראשית למתחם הנ"ל, ולכן הוא גם נוח ביותר. בצמוד למלון יש גם כמה מסעדות נחמדות. בתוך המלון בריכה קטנה במרכז. זהו בעצם מגרש חנייה ענק שמקיף אותו בניין גדול ובו חדרי המלון. מאוד אמריקאי – המכוניות צמודות לחדרים.

ובחזרה לדיסני. אורן והילדים חזרו מותשים בסביבות 19:00 בערב, מרוב אנשים שגדשו את הפארק. הם לא נהנו, כי בכל מקום היה צריך לעמוד המון זמן בתור. בקיצור לא יום מוצלח. לגל ירד אחה"צ החום, אבל בערב כשיצאנו לאכול במסעדה קרובה, הוא הרגיש ממש רע, ואורן החזיר אותו לחדר במהירות, כדי לישון. שירי עומר ואני המשכנו לשוטט, ויצא לנו כך לראות את מופע הזיקוקים המדהים לגמרי שסוגר את ערב שבת. זיקוקים שבחיים לא ראינו – לא האיכות, ולא בכמות. עומר שאל אם "הם פסיכים?" – ואמרנו לו שאם כל אדם בפארק שילם על היום הזה מחיר מוזל של 100 דולר ליום (!) הם יכולים להרשות לעצם להרים מופע כזה פעם בשבוע.

כשחזרנו גל ואורן כבר ישנו, אבל אורן קם כדי לחסל את הגלידה הטעימה שהבאנו לו.. לילה טוב!

יום ראשון 23/10

לגל היה חום במהלך הלילה, והוא גם קם עם חום של 38 מעלות. הוחלט כי אורן נשאר לטפל בו, ואני לוקחת את הילדים לפארק יוניברסל. אתמול כבר הזמנו הסעה באוטובוס מאורגן לשם, ויצאנו בשעה 8:00 כדי לתפוס את ההסעה. הנהג של האוטובוס שלנו, החליט שחוץ מהסעה הוא גם נותן לנו סיור מודרך, בונוס, ברחבי הוליווד. הוא עבר איתנו בכמה אתרים חשובים כמו, היכל נוקיה שזה מקום מושבה של קבוצת הכדורסל הלייקרס, היכל המוזיקה שם עורכים את טקס פרסי הגראמי, וגם עברנו ליד בית הכלא, לשם שולחים את כל הסלבריטאיים המתפרעים – להירגע, כמו שהוא אמר. הגענו ליוניברסל ולמודי ניסיון מאתמול קנינו ביוניברסל כרטיס שנקרא "בתחילת התור" – Front of the line Pass –ז"א, שבכל הופעה או מתקן שאנחנו מגיעים אליו, יש לנו כניסה מיוחדת ואנחנו נכנסים ראשונים, לפני כולם. זה היה משמעותי מאוד! לא חיכינו בשום תור, ולכל מה שרצינו נכנסנו מיד, וגם קיבלנו בחלק מהמקומות, את המקומות הטובים השמורים –  VIP, באמת החיים הטובים. כך גם הספקנו לראות את כל מה שהיה כדאי בפארק, וגם לחזור להסעה שלנו בשעה 18:00.

פארק יוניברסל מבוסס כולו על סרטי חברת הסרטים יוניברסל, וחברות ששיכות לה, כמו ערוץ הילדים ניקולודיאון. כך שנכנסנו לכל מיני מופעים כמו של הסימפסונים, שההי בעצם מסע ברכבת הרים וירטואלית לגמרי, ומצחיקה בטירוף. כך גם המופע של שרק, שהוא כולו סרט בתלת מימד. המופע המבוסס על טרילוגיית הסרטים של ארנולד שוורצנגר, "המחסל", היתה כבר שילוב של שחקנים, אפקטים, וסרט תלת מימד. כאן גם נתנו לכל מי שקנה כרטיס וי.איי.פי, להישאר ולשוחח עם השחקנים ולקבל הסברים על איך שכל המופע נעשה. נחמד מאוד היה גם לראות את "ויסטריה ליין", מהסדרה עקרות בית נואשות. בקיצור, הכול מהסרטים.

הנסיעה בחזרה כבר הייתה בשקיעה, ולקחה קצת יותר זמן.

בזמן שעשינו חיים ביוניברסל, גל השתפר מאוד והלך לבלות קצת עם אורן. בדאונטאון דיסני הם נכנסו לחנות שהיא גם סדנא לבניית מכוניות, ובנו מכונית מרוץ על שלט. גל כמובן, היה מרוצה מאוד ומכיוון שגם ההרגשה שלו השתפרה וירד החום, אורן לקח אותו לבריכה, ולארוחת צהריים של פיצה. נקווה שכך זה יישאר..

בערב, הלכנו לאכול עם גל ועומר, ושירי שהייתה עייפה, נשארה בחדר. אל תדאגו הבאנו לה המון אוכל.

היום זה יומנו האחרון כאן, ומחר כבר מתחילים לנסוע הביתה.....

לגו ולוויתנים, ופרידה מהקראוון

חמישי 20/10 ושישי 21/10

היום כבר שבת ה-22/10, אבל אני אעדכן אחורה את היומיים הקודמים, למען הסדר הטוב.

את יום חמישי 20/10, הקדשנו לפארק עולם הים בסאן דייגו. קמנו במרץ, מילאנו בקבוקים במים, והכנו בגדים להחלפה בתיק, ליתר ביטחון. הגענו קצת מאוחר, אחרי 10:00, וכבר היו תורים בקופות. אבל האמריקאיים הם יעילים, והכול רץ די מהר. רכשנו כרטיס של סאוט'רן קליפורניה סיטי פאס ( Southern California City Pass  ) – כרטיס אחד המאפשר כניסה לעולם הים, 3 ימים בפארקים של דיסני ופארק יוניברסל.

נכנסנו לפארק והתבייתנו על ההופעות הה"שוות" ביותר: הופעת הדולפינים, לאחריה הופעת חיות בית מאולפות, ולסיום הופעה של הלוויתנים. הופעות נחמדות, ובהופעת הדולפינים יש גם לוליינים מקצועיים שמרחפים, קופצים למים וכ"ו. אבל אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שהחיות האלו חיות בשבי, רובן נולדו בשבי ולא יחזרו לים הפתוח אף פעם. דווקא הופעת חיות הבית הייתה נחמדה יותר ואפשר היה לראות שהמאמנים של החיות ממש אוהבים אותן, וקשורים אליהן. הכוכב היה חזיר שמנמנן שהצחיק אותנו מאוד.

הופעת הלוויתנים היהתה מרשימה מאוד והותירה אותנו קצת רטובים – הם בכוונה מתיזים המון מים על הקהל, שברובו נראה ממש מבסוט מזה. אנחנו לא כ"כ אהבנו להיות רטובים, ולגל גם קניתי חולצה כדי שלא יישאר רטוב.

לפני ואחרי כל ההופעות הלכנו גם לרכבת הרים של סירות שטובלות במים, וכמובן שניצלנו את אחת המסעדות מכאן כדי לדגום ארוחת צהריים. יש כאן המון שחפים שמסתובבים מסביב כל הזמן ודורשים את חלקם בארוחת הצהריים, אז כיבדנו גם אותם.

חזרנו לקראוון ללילה אחרון, ועומר אמר שחייבים לגמור את כל האוכל כדי לא לזרוק כלום. בכלל, עומר פיתח התנהגות פולנית – אסור לזרוק כלום. מה שאף לא אוכל, הוא מתנדב לסיים. מעניין שהו "משמין" רק לגובה... הכנו ארוחה מפוארת, ותוך כדי כבר התחלנו להכין תיקים כי מחר אנחנו בערב כבר בלוס אנג'לס ועוברים לישון במלון.

יום שישי 21/10

הימים האלו, של כמעט סוף הטיול מוקדשים ברובם לפארקי שעשועים, היום החלטנו בדרך חזרה ללוס אנג'לס, לעצור לחצי יום בפארק לגולנד. ידענו מראש שהפארק מתאים יותר לילדים צעירים, ופחות לבני נוער, אך חשוב שגם גל, שממש "מת" על לגו יקבל את חלקו. נכנסנו לפארק ממש עם פתיחתו בשעה 10:00, וגל מיד הכריז ש"לא תוציאו אותי מכאן!". הפארק מכיל מספר מתחמם בנושאים שונים, כשבכולם פזורות דמויות בכל הצורות והגדלים שעשויות על טוהרת הלגו. יש אפשרות להיכנס לסדנאת רובוטיקה, שגילינו רק בסוף היום, יש אפשרות גם לשבת בכל מיני חדרי עבודה ופשוט לבנות כל דבר מלגו, ויש כמובן גם מתקני שעשועים שונים ומשונים שמעוצבים כולם בלגו. דהרנו ברכבת הרים, גל רכב על סוס לגו, וגם נכנסנו למבוך דמוי אינדיאנה ג'ונס. מזל שהנקניקיות של ארוחת הצהריים היו עשויות לא מלגו..

בסביבות 15:00, התעייפנו כבר (והגדולים כבר קצת השתעממו) אז החלטנו שיוצאים. גל קצת כעס, אבל מכיוון שגם הוא היה עייף, הוא התרצה וחזרנו לקראוון, לנסיעה אחרונה ללוס אנג'לס. מחר מחזירים את הקראוון, וצריך עוד לפרק אותו, ולזרוק את מה שמיותר, ובסופו של דבר גם לנקות אותו. הגענו לאיזור אנהיים, ליד מתחם דיסני בסביבות השעה 19:00, אחרי זחילה בחלק מהזמן בפקקים האדירים של העיר הענקית הזאת.

במלון, הסתבר לנו שאין ממש חנייה למפלצת שאנחנו נוהגים בה, ולאחר הרבה מאמץ של הצוות כאן, הוחלט לאפשר לנו לחנות במרכז החנייה, בצורה כזו שלא מפריע לאף אחד. פירקנו את הקראוון והעברנו הכל חדרץ בטוח שנצטרך לקנות עוד צ'ימידן. הכביסה שלנו תתפוס יותר מחצי מהמקום.

יצאנו לבלות בדאון טאון של דיסני, שהיה מפוצץ באנשים, וכל מסעדה מתהדרת כאן בתור של אנשים שעומדים בחוץ ומחכים. נרשמנו באיזה מסעדה איטלקית שנראתה לנו טובה, ויצאנו לשיטוטים ברחוב. יש כאן מלא חנויות מכל הסוגים והמינים, זמרי רחוב, ואפילו להקה גדולה שמנגנת לפני רחבת ריקודים, שבה יכולים העוברים והשבים לרקוד איך שבא להם. ברור שהכול מלא לגמרי בעשרות אנשים שחלקם גם מחופשים.

בעניין האלווין  ( Hallowin )– חג ליל כל הקדושים – הכול כאן מסוף ספטמבר, מרגע שכבר הגענו, מקושט בסממנים של החג. בכל מקום שביקרנו כבר יש סממנים של החג, אם בגדול כמו כאן באזור דיסני או בצורה יותר צנועה כמו בפארקים הלאומיים. בכל מקום יש דלועים כתומים יפים, מכשפות, קורי עכביש ועכבשים. יש יצירתיות גם בקישוטי מפלצות מכל סוג שניתן להעלות על הדעת. כאן בדיסני זה כמובן כבר מטורף, ואנשים מסתובבים עם תחפושות כל היום.

לאחר ארוחת ערב איטלקית טובה, שבה גם הגיע אל שולחננו בלונוגיסט מומחה והכין לשירי וגל עיצובים בבלונים, חזרנו לישון מתכוננים למחר בבוקר.

לואיג'י ועגבניות עיראקיות

יום רביעי 19/10

רעש רקע של המכוניות מההיי-ווי הסמוך למקום בו ישנו, העיר אתי מוקדם. את הבוקר התחלנו במרכז הקניות הקטן בו פשוט עצרנו לישון בלילה הקודם. אורן ואני פשוט התיישבנו בקבינה, התנענו והמשכנו את דרכנו לסאן דייגו. זה יהיה המקום הדרומי ביותר בו נהיה. זה גם המקום הדרומי ביותר בקליפורניה..

הבוקר היה אפרורי וערפילי, וקיווינו שבמהלך הבוקר הוא יתבהר. זה לא קרה. הגענו לסאן דייגו בסביבות 9 בבוקר, ומיד התייצבנו בפארק הקראונים שהזמנתי לנו יומיים קודם, שנמצא ממש במפרץ היפה הנקרא מישן ביי ( Mission Bay ). אבל האמריקאיים כמו אמריקאיים, עובדים לפי הספר. אי אפשר להיכנס למקום שלנו, למרות שהוא פנוי אלא אם כן נשלם על הלילה הקודם. בשביל מי שבאמת ישן את הלילה הקודם שלו במגרש חנייה זה קצת הרגיז אותנו, אבל לא התווכחנו, ויצאנו לפארק שממול, ושם (בחנייה) הכנו לעצמנו ארוחת בוקר מפוארת. בשעה 12:00 חזרנו לפארק הקראוונים, החנינו, והתחלנו בסדרה של מקלחות לכולנו. כמובן שאני ניצלתי את הזמן לכמה מכונות כביסה...

לאחר שנחנו קצת יצאנו לקראת אחר הצהריים לסיור לאורך החוף והטיילת של מישן ביי. מקום שכולו מכוון לימים של קיץ, ולספורט ימי. המון מסעדות ובתי קפה, וגם כל מיני חנויות של ציוד גלישה וצלילה. רואים שבקיץ כאן שוקק חיים, אבל עכשיו היה יחסית שקט. כולם כבר התחילו להתלונן על רעב, אז נכנסנו למסעדה איטלקית שהומלץ עליה במדריכים "לואיג'י". מסעדה חמודה עם אוכל איטלקי מצוין, ומנות מפלצתיות. אפילו גל חיסל את חצי הפיצה שלו. עומר טוען כל הזמן שלבולונז או לכדורי הבשר, אין טעם כו בבית: " זה טעים, אבל שונה". ברור שזה שונה, זה לא הבית..

לאחר הארוחה, יצאנו להמשיך בטיולנו וגל ביקש לשכור אופניים ולעשות איתם טיול. כולם, חוץ ממני, לקחו אופניים ויצאו לטיול קטן לאורך הטיילת. אורן בשלב הזה שמח מאוד שאין הרבה אנשים, כי עומר – למרות נסיונו הלא רב על אופניים (הוא לא רוכב הרבה כמו שירי וגל) – התעקש לרכב קדימה במהירות כשהוא כמעט מתרסק על כל מיני אנשים. הכול היה בסדר, וכולם שבו בשלום. בזמן הזה רכשתי לאורן עוד 2 חולצות טריקו מדליקות, וגם כמה עגבניות בחנות של איזה עיראקי זקן. שמעתי אותו מדבר עיראקית עם מישהו, והייתי חייבת לשאול אותו מאיפה הוא.

חזרנו לקראוון ואילתרנו ארוחת ערב קלה (לואיג'י עוד ישב לנו על הבטן..), הילדים ראו סרט, ובעשר הכרחנו את כולם ללכת לישון...לילה טוב!

750 מייל ביום אחד

יום שלישי 18/10

הבוקר התחיל בפארק הקראוונים, שמצאנו בקושי אתמול בלילה, בעיירת טוסאיאן, קצת דרומה מהיציאה מהגרנד קניון. שוב עבר עלינו לילה קפוא, שבמהלכו, אורן פשוט קם והדליק חימום. מה זה החורף הזה?

יצאנו לסיור מהיר בכמה נקודות תצפית מעל הגרנד קניון, שכשמו כן הוא – גרנד. כ"כ גדול, שהתעייפנו ממש מהר, ולאחר המון צילומים, ופוזות, החלטנו להיפרד מהגרנד קניון, ולהתחיל בנסיעתנו הארוכה לסאן דייגו. נסיעה ארוכה? אף פעם לא נסענו כ"כ הרבה קילומטראז' ביום אחד, כמעט 900 ק"מ.

התחלנו בשעה 11:00 בבוקר, והמטרה היתה לעצור באיזשהו פארק קראוונים מתי שנתעייף. נניח בסביבות 7 או 8 בערב. מצאנו את עצמנו מסתובבים בתוך העיר בארסטואו במשך חצי שעה ולא מצאנו כלום. המשכנו הלאה, ובעיירה ויקטורווויל עצרנו בחנייה של טרגט – כלבו ענק – כדי להכין ארוחת ערב. השעה היתה 20:30. שירי ואני נכנסנו לטרגט (יעל – בשבילך זה טרג'ה...) ורכשנו כמה דברים: חולצות סוודרים וכ"ו. יצאנו שוב לדרך במטרה למצוא חניון קראוונים כלשהו. לגל ועומר סידרנו את המיטות, ושירי נשכבה מאחורה. בדרך, כשאנחנו על כביש 15 הענק – ראינו איזשהי הכוונה לחניון קראוונים. שמחנו וסטינו מהדרך. אחרי כמה מטרים אנחנו מבינים שהדרך לוקחת אותנו עמוק לתוך ההרים, והיא שוממה וחשוכה, ובאופן כללי די מפחידה. אורן אומר שלא נורא, אולי בבוקר נמצא את עצמנו מול נוף יפה של איזה אגם. איזה אגם ואיזה נעליים! אחרי 10 מייל סובבנו את הרכב, וברחנו בחזרה להייווי 15.  בשעה 12 בלילה, כשהילדים כבר מזמן ישנים פשוט עצרנו ליד איזשהו מרכז מסחרי שקט ופשוט הלכנו לישון. שמנו שעון לשעה 7 בבוקר, סגרנו את האוטו והלכנו לישון.

הבוקר, 19/10 יצאנו לדרך כ-10 דקות אחרי שקמנו, כשיש לנו עוד כשעה וחצי נסיעה עד סאן דייגו.

את הדיווח על סאן דייגו בפוסט הבא..